מה אמור כפר יהודי-ערבי משותף לעשות כשבדואי מתיישב על אדמותיו?

יותר מחמש עשרה שנים אני גרה בכפר וואחת אל­סלאם – נווה שלום. כמו בכל מקום,
אנשים פה עובדים קשה כדי להתפרנס, ומנסים לשלם את החובות שלנו לרשויות. רוב
המשפחות הערביות והיהודיות כאן עברו לכפר כי הם מאמינים בלב שלם שיש דרך
אחרת לחיות כאן. בשנת 1970 מנזר לטרון תמך ברעיון ותרם את האדמה לכפר בהסכם
חכירה לחמישים שנה, על מנת להגשים את הרעיון של כפר ערבי­יהודי שוחר שלום
ראשון בעולם, מיזם שנראה מרחוק כחלום אסור.

אי אפשר להקים כפר לשלום על אדמה גזולה מפלסטינים שחיו בכפרים באזור, ובטח לא
על אדמה שמוחזקת על ידי חיל השריון הישראלי, או לקבל קרקע מהקרן קיימת. לכן
הפתרון של אדמת המנזר היה ועודנו אידיאלי במציאות המורכבת שלנו.

הסיפורים על איך קם הכפר הזה מעלים בי קנאה מסוימת: איך כמה זוגות צעירים העיזו
לעשות משהו בזמנו כנגד כל הסיכויים, ועדיין במסגרת החוק, והצליחו לשנות מציאות
ולקבוע עובדות בשטח. זאת תושייה שאין להרבה שוחרי שלום היום, ומשום מה עברה
לצד הלא נכון של המפה הפוליטית.

האורח שבא להתנחל

לא פשוט פה, חברים. חיים משותפים זה עסק מסובך ומתיש אם תהיתם. הכפר הזה
עבר מלחמות רבות מבחוץ ומבפנים, טלטלות אין ספור, רגעים רבים של ייאוש ורגעים
קטנים של תקווה. אבל הכפר החזיק מעמד, והוא גדל ומתרחב, וזה מדד מסוים להצלחה.
הדור השני של דור המייסדים מגדל פה ילדים קטנים, שהולכים לבית הספר הדו לשוני
והדו לאומי הראשון בארץ, שם גדול מאוד לבית ספר קטן מאוד אבל עושה טוב להרבה
ילדים ערבים ויהודים כאחד.

אכן, כפי שכתב פה לאחרונה ג’ון בראון, החווה של אבו אל­עבד (עלי עג’מי), זכרונו
לברכה, הייתה קיימת מאז שאני מכירה את הכפר. הילדים בבית הספר היו מבקרים
באוהל של הזקן הבודד ומשחקים עם העזים הקטנים ואוספים ביצים.

אכן, אבו אל­עבד בתודעה שלנו הקים אוהל והביא עדר כבשים וביקש מקלט בקרבת
הכפר בשנת 1972. כך גם מספרת אן בת ה­87, שהגיעה עם ברונו הוסאר, האב הרוחני
של הכפר. כרועה צאן מרהט אבו אל­עבד חיפש מרעה והקים את המאהל שלו על אדמת
כפר אוריה הסמוך. מהר מאוד היהודים הערניים גירשו אותו והזמינו ניידת. גם מאדמת
קיבוץ הראל הוא גורש, עד שיום אחד נציג של משרד החקלאות הגיע אלינו עם אבו
אל­עבד, וביקש לתת לו להחזיק את העדר סמוך לכפר שלנו בעונת המרעה.

תושבי הכפר– התמימים, יש לציין – ראו בבקשה כמבחן ראשון למפעל השלום שלהם.
הבנייה לא הייתה סמוכה מדי לכפר והוא לא הפריע, אז למה לא לקלוט את הבדואי ולתת
לו להתפרנס?

כך עברו השנים: אבו אל­עבד הביא עובדים ונערים שיטפלו בצאן. הוא נהג לחזור לרהט
לאשתו וילדיו, ולעתים אשתו הייתה מגיעה לכמה ימים לביקור וחוזרת הביתה. הילדים
גדלו ואיתם מפעל הצאן התרחב לעוד מאהל ועוד רפת, עוד גדר פה ולול שם. כמובן
שכמו כל התושבים, אבו אל­עבד קיבל חיבור למים והוא משלם חשבונות כמו כולנו. אולי
עם הרבה כבשים צמאות החשבון שלו גדול יותר, אבל בנושא הזה הוא שווה לכולנו.

לכפר יש תוכנית מתאר מאושרת משנת 1984 שכוללת הרחבה למגורים ותיירות. בשנת
1999 הסדרנו בעמל רב וכסף משותף את העברת האדמות לבעלות הכפר כדי להתרחב
ולקלוט משפחות חדשות, ערביות ויהודיות. השטח שעליו הקימו אבו אל­עבד ובנו
אבראהים את מפעל הצאן התרחב בינתיים וגדל עד שהתפרש על 12 חלקות שמיועדות
למשפחות חדשות. וכמו כל דבר בכפר שמתנהל במסגרת עמותה ללא מטרת רווח, לוקח
המון זמן להזיז תהליכים ודיונים ואסיפות כלליות והתייעצויות והצבעות, ועלתה השאלה
מה עושים עם השכן שהשתלט על השטח שלנו – באישור שלנו בהתחלה, ובניגוד לרצוננו
בהמשך?

בכל הדיונים היה ברור שלא מגרשים אף אחד ולא נרשה לעצמנו התנהגות כזאת, אבל
עדיין צריך להסדיר את השכנות המורכבת בין כפר דו לאומי למפעל חקלאות רב שנים.
משפחה? איזו משפחה?

בנו של אבו אל­עבד היה הרבה יותר תובעני ממנו, ורצה לתבוע את הבעלות על האדמה
שאפילו הוא מודע שכך שאינה בבעלותו. בכפר מאמינים באמת שצריך לדבר עם הצד
השני, מאמינים בשיח ודיאלוג שיביא להצעת פשרה בסופו של דבר. כך החל מסע שכלל
הרבה ניסיונות גישור בין הכפר לאבו אל­עבד, בנו ונכדיו.

זימנו את כל הגורמים המוערכים שיכולים לעזור וגייסנו אותם למשימה של לעשות שלום
עם שכן נשכני ותובעני ועקשני במיוחד. כי אחרי שהילדים הבוגרים של השכן השקט
התעשרו, התחתנו, בנו בתים ברהט והתחתנו עוד פעם – הם החליטו שמגיע להם שטח
מהכפר הרחוק רק כי האבא שלהם התיישב פה לפני שלושים שנה עם העדר שלו.

רשימה חלקית ממשלחות השלום ששלחנו למשפחה כוללת את מאיר ויזל, ראש המועצה
האזורית מטה יהודה, את זיבן בלוך, נציג מנזר לטרון, שנכשל מול המשפחה, את ארגון
עדאלה, את ארגון ’במקום’, את משה דדון ראש המועצה, ואת עו"ד מאזן קובטי – מגשר
בורר שהייתה הסכמה עליו משני הצדדים. התהליך התחיל והמשפחה נסוגה והכפר
שילם את מלוא העלות. המשפחה גם סירבה לקבל את הצעות הגישור של כל הגורמים
האחרים.

היה נחמד לקרוא את הפוסט של ג’ון בראון, שמתאר 17 נפשות שביתן ייהרס בקרוב. כל
מי שגר פה ונוסע כל בוקר לעבודה וחוזר להר עובר ליד המאהל, שהפך לחדר ועוד חדר
כדי לקבוע עובדות בשטח. לא ראינו ילדים או נשים או משפחות פה. יש שלושה גברים
שמנהלים את העסק, וארבעה פועלים שכירים שרועים את הצאן. אין פה 17 נפשות
שייחרב עולמן וביתן, כפי שתואר במאמר, שמעורר בעיקר אמפתיה עם הסיפור על עוד
בדואי שרוצים להרוס לו את הבית.

חבל שחברי ג’ון בראון לא נהג הפעם כמנהגו לחפור יותר בהיסטוריה, והסתפק בציון שתי
הצעות גישור מבין רבות. חבל שהוא לא טרח לבוא ולבקר את המשפחות ביום בהיר אחד
ולבדוק בעצמו.

אותו אבראהים עג’מי, שמוביל את המאבק למען האדמה שהשתלט עליה, לא גר פה
בכלל, בטח שלא נשותיו וילדיו, למרות שאני בטוחה שהוא יביא אותם מחר (שישי) כדי
להשלים את ההצגה בביקור הסולידריות המתוכנן, שבו ישתתפו פעילים תמימים נגד
הריסת בתים בנגב. אולי זו תהיה הזדמנות טובה לשאול אותם מה הזיכרונות שיש להם
מהילדות כאן, איפה הם למדו ומה הם יודעים על הכפר השכן, שלידו הם חיו כל השנים
כביכול?

אני מציעה גם לשאול את 17 הנפשות התמימות, חסרות היכולת מול הממסד האכזרי,
שמתגלם בדמות כפר וואחת אל סלאם נווה שלום, למה התנגדו לסלילת הכביש ולטיפול
בעצי הזית של הכפר, מנעו גישה למקום בכל תוקף והתנהגו כמו אחרוני המתנחלים.

לא אום אל­חיראן

בשנת 2006 פנתה המשפחה בבקשה לכפר לאפשר להם להתחבר לחשמל. הכפר שוב
הסכים לבקשה, בתנאי שיאפשרו לכפר לסלול דרך להרחבה החדשה, גם לחלקות שהן
לא בשליטת המשפחה. גם לזה נציג המשפחה לא הסכים, אז כן – הכפר אמר לו
להתחבר לבד אם כך. האם העובדה שהוא שילם 100,000 שקל אמורה לכאוב לנו?
אחרי שמזכירות הכפר פעלה בצעד פייסני במיוחד, שעלה לנו המון כסף, כדי לשנות את
תוואי הדרך בתוכנית הכבישים כדי לא להפריע למאהלים ולעדר? איך אפשר לקבל לאור
זה את ההאשמות שלו על כוונות רעות מצד השכנים שלו? אחרי כל שכר הטרחה
ששילמנו לעורכי דין ומגשרים, שאפילו להם לא שילמה המשפחה שקל אחד בשם
ההתפייסות וההסכמה. האם באמת אפשר להטיח בכפר האשמות כאלה?

הכפר שלנו תקוע עם הסיפור הזה כבר שלושים שנה, ודרכי נועם ושלום לא הובילו לשום
מקום. הכפר לטעמי התנהג בשיא הסובלנות כלפי נציגי המשפחה, והוכיח לאורך שנים
פעם אחר פעם שיש רצון לדבר ולהתפשר בניגוד לכל הגיון וצדק, ולא צלח. גם האנשים
בכפר שתומכים בשכנות הזו, לא ממש מרוצים מההתנהלות והכוחניות שהמשפחה
מפעילה כלפי הכפר ותושביו.

השכן הזה, שכפה את עצמו על הכפר, רוצה היום לקבל אדמה בחינם לשבעת ילדיו
וצאצאיהם. זה הסיפור. תראו לי יישוב אחד שהיה מקבל השתלטות על שטחו בצורה הזו
ומסכים להתפשר בכלל.

בקיצור חברים, זה לא סיפור של "כפר בדואי לא מוכר", שכפר ערבי­יהודי מתעלל בו
ורוצה להתקיים על חורבותיו, כמו שמנסים למכור לכם. כאן זה לא אום אל­חיראן או
אל­עראקיב, ומשפחת עג’מי היא לא קורבן שצריך סולידריות; היא משפחה שצריכה
ללמוד קצת על חוק וסדר, זכות וחובה, ואיך באמת עושים שכנות טובה.