הקדמה כללית: השנה בחרנו להאיר זרקור על ארגוני חברה...

השנה בחרנו להאיר זרקור על ארגוני חברה אזרחית שנאבקים למען זכויות אדם. בחרנו בארגון בצלם שפועל בתוך ישראל, ובשישה ארגונים פלסטינים: אל-חאק, התנועה העולמית להגנה על ילדים, מרכז ביסאן, ועדות החקלאות, א-דמיר, וועדות הנשים: איחוד ועדות הנשים הפלסטיניות.

למה בחרנו לתת את האות הפעם לארגונים?
ישנה חשיבות גדולה מאוד לאדם שפועל על פי מצפונו כאשר הוא ניצב מול עוולות, אך אדם לבד קשה שיחזיק מעמד לאורך זמן, והמשימות שעומדות לפנינו הן משימות שמצריכות אורך רוח. זו החשיבות והכוח של ארגונים, הם מאבני היסוד של חברה שרוצה לבסס תרבות שיוויונית וצודקת לכל.

הייחוד של הארגונים הפלסטינים שנבחרו:
הארגונים הם עמותות ללא מטרת רווח שפועלים במסגרת ארגוני החברה האזרחית בשטחי הרשות הפלסטינית. בנוסף לניטור עוולות השלטון הצבאי הישראלי בשטחים הכבושים, עיתים תכופות הם גם מבקרים את שלטון הרשות הפלסטינית. באמצעות פעולות בלתי אלימות הארגונים הללו לוחצים על מנגנוני השלטון. דרכי הפעולה שלהם כוללות מאבק משפטי, סינגור, מאבק לשינוי מדיניות, גיוס סולידריות עם קבוצות נפגעות, העלאת מודעות מקומית ועולמית למצב, גיוס כלי תקשורת למאבק, חיזוק קהילות מקומיות והעצמה כלכלית לקורבנות הכיבוש. לעיתים עבודתם כרוכה בסיכון ממשי: כפי שסיפר מנהל מרכז ביסאן אוביי אל עבודי: בשנים האחרונות נעצרתי פעמים- פעם על ידי ישראל ופעם על ידי הרשות הפלסטינית.

וועדת ההגוי של גן המצילים והמצילות בוואחת אל סלאם נווה שלום בחרה השנה בפעולת התנגדות: לא נשתתף בהשתקה אלא נשמיע את קולם של הארגונים הללו ונספר את סיפורם.
גם אם לא נוכל ברגע זה לקיים טקס משותף, אינשאללה בעוד זמן לא רב, נוכל לבקר אותם והם יוכלו לבקר אותנו כשותפים שווים למאבק למען חברה צודקת ודימוקראטית יותר.

ארגון בצלם

בצלם, מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים, פועל למען עתיד בו זכויות אדם, חירות ושוויון יובטחו לכל בני האדם – פלסטינים ויהודים – החיים בין נהר הירדן לים התיכון. עתיד כזה ייתכן רק באמצעות סיום הכיבוש ומשטר האפרטהייד הישראלי – ולמען עתיד כזה בצלם פועלים

מאז הקמתו ב-1989 בצלם מתעדים, חוקרים ומפרסמים מידע, עדויות, תיעוד מצולם, ניירות עמדה ודו"חות על הפרות זכויות האדם שמבצעת ישראל בשטחים. בעת הקמת הארגון, בצלם התמקד במשטר הכיבוש בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) ובעזה. אלא שבמהלך השנים התבהר כי התפיסה כאילו בין הים לנהר פועלים שני משטרים מקבילים – משטר דמוקרטי וקבוע ממערב לקו הירוק וכיבוש צבאי, זמני בלבד, ממזרח לו – תלושה מהמציאות. שהרי, על כל השטח עליו שולטת ישראל מתקיים משטר אחד-אפרטהייד שמו, השולט בכל האנשים החיים בו ופועל על פי אותו עיקרון מארגן: לבסס ולהנציח את שליטתה של קבוצה אחת של בני אדם – יהודים – על קבוצה אחרת – פלסטינים – תוך שימוש בחוקים, פרקטיקות ואלימות מאורגנת.

לבצלם 11 תחקירני שטח, כולם פלסטינים ופלסטיניות משכם בצפון לעזה בדרום שמסכנים את חייהם יומיום, ונרדפים על ידי הכוחות הישראלים.
בצלם פועל במטרה לשנות את משטר האפרטהייד, מתוך הכרה שרק בדרך זו ניתן יהיה לממש עתיד בו זכויות האדם, חירות ושוויון יובטחו לכל בני האדם – פלסטינים וישראלים– החיים כאן.
חשוב לזכור שמידע אמין מהשטח, ותחקירים מעמיקים הם תנאי הכרחי כדי להשפיע על השיח, אך הם אינם מספיקים, חשוב מאוד שבצלם לא נשאר רק מקור ומאגר של מידע ותחקירים, אלא מביא אותם תמיד בהקשר ועם אמירה ברורה.
בצלם שרד נסיון להעלים את הארכיון שלו במתקפת שריפה זדונית ב 2016, ובמשך שנים ממשלות ישראל וכלי תקשורת רבים מסיתים נגד תומכיו.

חגי אלעד מנכ"ל בצלם היוצא שיתף בדילמה שהביאה את הארגון לחדד את מסריו: "..בצלם עושה עבודה מצויינת ועם זאת, סוף הכיבוש נראה אולי רחוק מתמיד- השינוי הכרחי" בראיון (עם קרולינה לנדסמן בהארץ 2017) הוא ממשיך ואומר ש "צריך לעבור מהגיון של תיקון להיגיון של מהפכה"
ואכן אחרי צוק איתן ובצעד נועז, בצלם הפסיקו לשתף פעולה עם מערכת המשפט הצבאית בנוגע להפרות זכויות האדם בעזה ובהמשך ניתק קשר סופית עם הרשויות גם ביחס להפרות בגדה. וזאת כיון שהמערכות הללו מטפלות בתלונות נגד חיילים ולא נגד פקודות ומדיניות, ובנוסף, כיון ששיתוף הפעולה איתן מציג מצג שווא של צה"ל כצבא מוסרי.
וועדת ההיגוי של גן המצילים והמצילות בוואחת אל סאלם נווה שלום החליטה להעניק לבצלם את אות הכבוד השנה על האומץ וההתמדה של הארגון ועל תרומתו למאבק בכיבוש ובמיוחד על העלאת המודעות העולמית למצב זכויות האדם בצל הכיבוש. היכולת והאומץ להשתנות לאור המצב בשטח איננה מובנת מאליה והיא מעוררת השראה. בצלם השפיעה על התודעה הציבורית של מנהיגות העולם למשטר האפרטהייד שישראל מקיימת ומתחזקת, ולא וויתרה על המגע הישיר עם הפלסטיניות והפלסטינים הפשוטים. בצלם היה חלוץ בפיתוח כלים שמשמשים את התושבים והתושבות לתיעוד, להגנה ולהשמעת קולותיהם מלב השטח ובזמן אמת אל מול תעמולת הממסד המדכא. השמעת קול זו פעולה של הומניזציה שכל כך חשובה בחברה שלנו.