המכניזמים שגרמו למחנה השלום הישראלי לתמוך במלחמה האחרונה בלבנון.

ביום חמישי 24 לאוגוסט התקיימו הרצאה ורב שיח ,
במרכז הרוחני פלורליסטי ע”ש ברונו הוסאר בנוה שלום ווחאת אל-סלאם:

המרצה: פרופ’ דני בר-טל ( פסיכולוג פוליטי )

כותרת ההרצאה:

המכניזמים שגרמו למחנה השלום הישראלי לתמוך במלחמה האחרונה בלבנון.

מיד עם פרוץ המלחמה אחרי חטיפת החיילים והתקפות חיל האויר בלבנון כשהיה ברור שישראל הולכת להגיב בכוח מסיבי ולהלחם בתוך האוכלוסיה האזרחית בלבנון התכנסנו כמה מחברי וחברות הכפר במרכז הרוחני בנווה שלום ווחאת אל-סלאם לדון במצב שהתפתח .יחד הגענו למסקנה שכאירגון המחנך לשלום ותומך בהידברות אנו מתנגדים לנסיונות של ממשלת ישראל לפתור את הסיכסוך בינה ובין אירגון החיזבאללה בכוח צבאי.

כשבדקנו סביבנו גילינו שבקרב האוכלוסיה היהודית ישראלית ישנה הסכמה כמעט מקיר לקיר על "צדקת המלחמה". שמענו את האנשים בצפון מדברים על כך שמוכנים לספוג עוד הפגזות בתנאי שהאיום יחוסל אחת ולתמיד...

שאלנו את עצמינו איך מישהו מסוגל להאמין שע"י הפצצות והרס בתים של אוכלוסיה אזרחית בלבנון אפשר לחסל תוקפנות ושנאה.

אלו מאיתנו שהשתתפו בתהלוכות המחאה נגד המלחמה מידי שבת מצאו "נחמה" בכך שגם כמה אירגוני שלום נוספים הביעו מחאה אך גם שמנו לב שכמחצית מקהל המפגינים היו ערבים אזרחי ישראל. אחרי סיום המלחמה, רצינו לבדוק ולהבין מדוע גם הציבור המכונה "מחנה השלום" כולל תנועת "שלום עכשיו" לא התנגד למלחמה.

את ההרצאה, באו לשמוע 30 כ- אנשים , מחציתם מהישוב, והשאר אורחים, בקהל היו, יהודים וערבים, גברים ונשים.
לאחר ההרצאה, התקיים דיון, בו הקהל התיחס להרצאה, נשאלו שאלות למרצה והובעו דיעות שונות כלפי הנושא.

המרצה הציג את דעתו על מהות הרעיונות המרכזיים שמגבשים את דעת הקהל היהודי בישראל.

שש תימות לאתוס הסכסוך
1. צדקת הדרך-המטרות
א. המטרה המרכזית שמוסכמת על הציבור היהודי: בית לעם היהודי בישראל.

סביב מטרה זו נבנה רציונל, שנלמד בבית הספר ומועבר בכל ערוצי התקשורת והמוסדות
ב. לאומיות והמשכיות: תמיד היו כאן חיים יהודיים

ג. תחושת קורבן, תחושת העם הנרדף ואמונה שבכל המל
חמות ישראל היא-שהותקפה.
נושא הגדרת השטח של המדינה היהודית,הוא נושא שנשאר עד היום עמום ולא מוגדר.
נקודת המוצא של רוב הציבור היא שמה שנכבש ב67- הוא שטח משוחרר ושייך לעם היהודי.
בכל פשרה טאיטוריאלית עם העם הפלסטיני אנחנו "נותנים" את השטח ולא "מחזירים”.
לציבור הרוסי שהגיע בשנות ה90- לארץ תפיסה זו ברורה ביותר- זו מולדת שלנו ואנו נותנים אותה לפלסטינים.

2. דה- לגיטימציה של הערבים.
כל המנהיגים שלנו עושים זאת, וזה מחלחל למטה. שלא כמו בארה"ב שם לומר משהו שלילי על שחורים עלול להביא לפיטורין, כאן זה לגיטימי לומר דברים שליליים על ערבים וזה מתחיל כבר בגיל צעיר מאוד. לילדים קטנים יש קונוטציה שלילית לצליל המילה "ערבי", גם בלי להבין מה זה, כבר בגיל 2.5 הם אומרים שזה "רע" ואני לא אוהב את זה- גם אם לא יודעים לומר מילה!

השליליות הזו עולה לשיאים בגיל 12 ואז מתחילה לרדת.

אמונת בסיסיות אלה מחלחלות גם אם אח"כ יש שינוי מודע בעמדות. הרפרטואר השלילי שהופנם בילדות ממשיך להשפיע. זה בא לידי ביטוי גם בעמדות, כ 70% מהציבור היהודי בעד אפליה ממוסדת של ערבים- ישראלים.

3. דימוי עצמי חיובי וחד צדדי:
יהודים- ישראלים, גדלים על אמונות כגון: " צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם", "אנחנו שונים מהם, לנו יש יחס שונה לערך החיים”. רוב הציבור מאמין בכך שהיהודים שונים מיתר העמים ובודאי מהערבים, ורואים את עצמם כעם בעל מוסריות גבוהה במיוחד.
גם בתוך מחנה השלום יש תמה של שוני-”אנחנו שונים מהם" ותפיסה של הקבוצה שלנו כאיכותית ומוסרית.מי שונה ממי? ערבים מיהודים או יהודים ממחנה השלום מיהודים אחרים??

4. הביטחון. אפשר גם להתחייס לאותה תמה כאל חוסר ביטחון ופחד.

רוב הציבור חש מאויים, חסר ביטחון ומפחד- בלי שום קשר ליכולות הצבאיות של ישראל.
יש לתחושות אלה שורשים עמוקים מאוד, ובלי להבין אותן לא ניתן להבין את ההתנהגות של הציבור היהודי בישראל. מאוד קשה לשכנע ציבורים אחרים באמיתות התחושה הזו.

אחד ממקורות התחושה הזו היא תחושת המצור שהועברה מהמציאות של אירופה למציאות בישראל בלי לעבור התמרה משמעותית. תחושה זו מבוטאת בספרי הלימוד, בקולנוע, בעיתונות, ובספרות...

ארי שביט, יואל מרקוס וכל הכותבים שנחשבים לחלק מהזרם המרכזי חוזרים לתמות של ארופה האנטישמית, של הרדיפה. הם מוכנים לקבל שזו חוויה פסיכולוגית אבל בטוחים שהיא אמיתית וקיימת במציאות. חוסר הביטחון מועבר לאורך הדורות ומתבטא בקונפליקט.
הפחד הזה מתוחזק על ידי סיפורי השואה שמנציחים שוב ושוב את הפחד. מי שמנהל את המסעות לפולין מאמין שזו דרך נכונה לשמר את הזיכרון אך למעשה במסעות אלה יש הרבה פחד, לדוגמא: במשך הביקור במחנות מכניסים את בני הנוער לתאי הגזים, סוגרים את הדלת, ומבקשים מהם לדמיין שזה הם מובלים למוות.הבחירה לקיים את המסע בחורף כדי לגרום למשתתפים שירגישו על בשרם את הקור.

את תחושת הפחד האמיתית שיונקים מגיל מאוד צעיר קשה מאוד לשנות.

5. תחושת הקורבן. תחושה זו קיימת כתוצר של חוויה מחיי היהודים בגולה, מחווית השואה ומהחוויות לאורך שנות הקונפליקט הערבי-יהודי, ישראךי-פלשתיני.

מכניזם חשוב שמשמר את הקורבנות הוא צנזורה עצמית. אנשים שהשתתפו באירועים בהם ישראל תקפה ולא הותקפה לא מדברים על זה. למרות שיש קונצנזוס כמעט בין היסטוריונים על אופי הארועים האמונות של רוב הציבור שונות. נוצר מצב שבו למרות שהזיכרון ה"רשמי"- למשל בתיקים של צה"ל- יכול להיות מדויק יחסית, הזיכרון של הציבור בציבור שונה. בציבור יש כמעט הסכמה מלאה לגבי אירועים עד 1982.

6. פטריוטיזם ואחדות: רגשות המועברים מגיל צעיר מאוד, דרך ערוצים שונים . ההתיחסות היא לנושאים כמו אהבת הארץ, האדרת הגיבורים והחלוצים שאוחזים בנשק ובמחרשה. אתוס זה קיים גם בספרי הלימוד. .האתוס הזה עדיין דומיננטי אבל יש בו שינוי. עד שנות ה70- אלה היו תמות אבסולוטיות, ללא קול אחר- בספרות, במנהיגות, בחינוך ובטקסים. בשנות ה70 התחילו חלופות למשל המחזה– מלכת האמבטיה של חנוך לוין.

6.
מחנה השלום:
במחנה היוני שני סוגים: אינסטרומנטלי ומוסרי.

הרצון לפתור את הקונפלקט מסיבות אינסטרומנטליות, אפילו מפחד – למשל " הבעיה הדמוגרפית". הפחד שיהיה רוב ערבי מהירדן לים. נקודת המבט היא פרטיקולרית ואתנוצנטרית והתמות המרכזיות זהות- בוז ושנאה כלפי הערבים. בקרב קבוצה זו קיים רצון לשבת בבטחה בארץ. זהו רוב מחנה השלום השואף לספח גושי התיישבות הכוללים את ירושלים ובקעת הירדן, זוהי קבוצה שגם תומכת בקיום החומה כ"גדר הפרדה".
הקבוצה הקטנה יותר היא של של אנשים מוסריים- או ערכיים החושבים שלפלסטינים יש זכות על הארץ הזו. הם מסוגלים לחוש אמפטיה לצד השני , הם אלו ששמים לב שנהרגים גם לבנונים ופלסטיניםבמלחמה ובכיבוש.

מדינת ישראל משתמשת בטעונים של הערכים האוניברסלים כלפי אירופה כאשר, דורשת את המאבק באנטישמיות אך באותו זמן היא עוורת למשמעות של ערכים אלה לגבי עצמה.

הציבור היהודי שתומך בשלום בעיקר מסיבות אינסטרומנטליות אך גם ערכיות , התחיל לשנות את הנרטיב הציוני. השינוי הראשון היה עם בואו של נשיא מצרים אנואר סדאת. שם נשבר הקונצנזוס לגבי הטענה ש”אין עם מי לדבר”. בשנות ה80- עד ה90- נוצר מחנה שלום שהיווה כ50% מהאוכלוסיה. מסיבות אינסטרומנטליות ומוסריות נוצר ציבור גדול מאוד שהיה מוכן לפתרון של-שטחים תמורת שלום. בשנת 2000 , ברק הצליח להרוס את מחנה השלום ולהורידו ל כ .20%-

הוא הצליח לעשות זאת בשלוש דרכים: 1. הדרך בה "מכר" את קאמפ דיויד כ-"הצעה נדיבה" ואחרי שנדחתה טען ש- "אין פארטנר". 2. התפרצות האינתיפאדה-שהיתה התפרצות ספונטנית ולא מתוכננת. עובדה זו מאשרים היום כל הגורמים הבטחוניים- שב"כ, מוסד ואמ"ן, בניגוד לברק, מופז ואחרים הטוענים שהיא היתה מתוכננת.
האוטובוס הראשון התפוצץ אחרי ששרון נבחר ולא כפי שהדעה הרווחת בציבור- עם פתיחת האנתיפאדה, אחרי קאמפ דיויד.

כששרון החליט לצאת מעזה בקיץ 2005 הוא לא רצה לנהל מו"ם כי אמר : “איך אני אתפס בציבור הישראלי , אחרי ששנים אמרתי שאין פרטנר- פתאום מצאתי פרטנר?”...

המחקר מראה שאין הבדל מהותי בין המחנה היוני לשאר הציבור כהוכחה אין הבדל רב בין העיתונים היומיים: הארץ , ידיעות ומעריב בדיווחים עצמם ההבדל הוא בפרשנות. בהקשר הזה התפתחה מלחמת לבנון השניה, היתה תחושת כאוס, הציבור רצה כיוון, רצה מנהיג חזק שיחזיר את הסדר לתוך הכאוס שנוצר. השטן החדש סומן זוהי, אירן-וזה מדאיג מאוד את הציבור.זה קונטקסט בו צומחים דברים שליליים- במיוחד אם לוקחים בחשבון את החולשה והפיזור של הקולות האלטרנטיביים. אחריות רבה רובצת על מי שמאמין אחרת, על מנת לתת כיוון חלופי.אנשים היום מאוד מבולבלים- גם במחנה היוני-מוסרי
באקדמיה הישראלית ובחו"ל יש זעזוע מאוד עמוק וביקורת גבוהה מאוד על מה שהתרחש, אבל הידע שקיים לא מגיע ולא מחלחל לציבור הרחב. כנ"ל עם הסרטים הדוקומנטרים הנותנים אינפורמציה חלופית ולא מגיעים לרוב הציבור.

בדיון שהתפתח עלתה ביקורת מהמשתתפים על הניתוח של צד אחד – הישראלי יהודי, מבלי התייחסות לצד הערבי. כמו כן עלתה ביקורת על ההתיחסות למניעים אינסטרומנטלים כמניעים שליליים.

קול ערבי טען שהקהל היהודי בישראל מקבל את האנפורמציה שלו רק מהמדיה הישראלית, שכולה מגויסת, או מה- CNN , לעומת זאת הערבים הישראלים נחשפים למדיה ערבית, ישראלית ובינלאומית.
בקרב המשתתפים בדיון היתה הסכמה על ההתנגדות למלחמה.