החזון העתידי של הפלשתינים אזרחי ישראל

המרצה פתח ברקע להכנת המיסמך:
התחושה הכללית של דחיפות הטיפול בסוגיה של הפלשתינים בישראל. תחושת התקוה לסיום הסיכסוך בשנות התשעים החל מהסכמי אוסלו ב-93 ותקוה לשיפור מצב הפלשתינים בישראל הובילו לאכזבה גדולה שהגיעה לשיא ביטויה בארועי אוקטובר 2000.

ב-40 שנה האחרונות היתה ציפיה שעם פתרון הסיכסוך יוסדר מעמדם של הפלשתינים בישראל, בשנות אוסלו אכן היתה תקוה ושיפור ביחסים אך מאז חלה הסלמה מחודשת והידרדרות.

מסמך החזון הנוכחי הוא לא המיסמך הראשון היו נסיונות קודמים להביא את הנושא לבמה הציבורית אך כאמור היתה בקרב היוזמים תחושה של דחיפות לפני התדרדרות המצב.

היוזמה נתמכה ע"י האו"ם והתהליך נמשך כשנה וחצי. התהליך החל עם קבוצה של כ-20 שהלכה והתרחבה כדי לכלול אנשים מתחומים מקצועיים שונים באקדמיה ובעשיה החברתית חינוכית ופוליטית. האנשים נבחרו כדי ליצג מגוון ושוני ברקע חברתי, עדתי, דתי ופוליטי. הבחירה לא כללה נציגי מפלגות פוליטיות. תהליך בחירת המשתתפים היה קפדני ומכוון. על הקבוצה נמנו נשים וגברים ופעילים של עמותות שונות. בקבוצה היו כ-30% נשים.

תאור התהליך

בשלושה החודשים הראשונים היו מפגשים למטרת לימוד השטח. הוזמנו מומחים בתחומים השונים כדי לתת סקירה על מצב החברה הפלשתינית בישראל. כמו כן נלמדו האפשרויות העומדות בפני הקבוצה למטרת גיבוש המסמכים.

בשלב הבא התחלקה הקבוצה ל-8 צוותים כשכל צוות דן בנושא אחר. כל קבוצה הגדירה את הנושאים שחשוב להתייחס אליהם.

בשלב הבא נבחרו שבעה מתוך הקבוצה עליהם הוטל לחבר את המיסמכים ולחזור וקבוצה לדיונים ושינויים עד שלבסוף הגיעו למסמכים הנוכחיים שאף הם מהוים טיוטה הניתנת לשינוי דרך דיון ומשא ומתן.

למיסמך ארבעה חלקים עיקריים:

1.החלק הראשון כולל את הנרטיב: ההיסטוריה מנקודת מבטינו. מה עבר עלינו ואיך הגענו למצב שאנו נמצאים בו כיום. בחלק הזה לא ציפינו להגיע להסכמה עם הציבור היהודי וצפינו את המחלוקת. אנו מאמינים שנרטיבים מעצם טבעם הם שונים.

2.החלק השני הוא ניתוח של המצב הקיים

3.החלק השלישי הוא החזון. איך היינו רוצים לראות עצמינו בעוד כ-20 שנה מהיום.

4.החלק הרביעי מדבר על היישום: איך ובאיזה כלים עלינו להשתמש כדי להגשים את החזון. נושא זה אינו נלקח בחשבון בחברה הישראלית אך זהו חלק חשוב ביותר של המסמך מנקודת המבט של המציאות.

מבחינת הרוב היהודי קיימת בעיה כאשר אנו מגדירים את הנוכחות היהודית כנוכחות קולוניאליסטית. אנחנו דוחים את האפליה שלנו כמיעוט מול הרוב היהודי הרואה אפליה זו כדבר מובן מאליו.

כאשר החוק כופה אפליה ונותן עדיפות וכוח אנו רואים את המדינה כמדינה אתנוקרטית ולא כמדינה דמוקרטית. במצב זה קבוצה אחת שולטת על כל המשאבים והקבוצה הערבית לא משתתפת כפרטנר בשום תהליך. לפיכך אנו מציעים "דמוקרטיה הסדרית”.

אנו מסתכלים על דוגמאות כגון בלגיה ושוצריה. חשובה ביותר היא העובדה ששתי הקבוצות מסכימות על המודל.

במערכת המשפט הקבוצה הערבית אינה מוגדרת כקולקטיב ולכן המדינה היא יהודית ביחס לערבים ודמוקרטית ביחס ליהודים.

הבעיה אינה עם סימלי המדינה. באופן טבעי הבעיה הינה עם החוקים כגון חוק השבות. המדינה נוצרה למען היהודים. מיד אחרי שהחוק שונה בשנות השבעים למען ההגירה הרוסית נמצאים בארץ כ -300,000 אנשים המוגדרים" לא יהודים”. לכן החוק הזה כבר לא משרת רק יהודים.

אותם לא יהודים שהיגרו מבריה"מ לשעבר מוגדרים "ללא סיווג דת".

חוק האזרחות הוא גזעני, פלשתינים לא יכולים לקבל אזרחות לפי חוק זה. חוק האזרחות מפלה לרעה את הערבים והמדינה הופכת להיות יותר ויותר גזענית.

במיסמך אנו מדברים על "דמוקרטיה הסדרית" . עומדות לזכותנו זכויות קולקטיביות אותן אנו מעונינים להשיג. אנו דורשים זכות וטו נגד חוקים שאנו תופסים אותם כגזענים. אנחנו מדברים על חוקים שמתייחסים לקרקעות. החוקים הקשורים לקרקעות מראים שאנחנו לא אזרחים שווים. אנחנו מדברים על "מולדת משותפת" ולא מולדת של עם אחד בלבד.

האם אנחנו כערבים דורשים מדינת רווחה? לאו דוקא. היום במדינה הכל מופרט מלבד בעלות על הקרקעות. אם אנחנו נהיה חלק מתהליך ההפרטה אנו צריכים להפריט גם את הבעלות על הקרקעות ואז נוכל להיות בעלי אזרחות שויונית.

אנו מדברים על ניהול עצמי למשל בחינוך. בפעם הראשונה אנו אומרים שבתחומים מסוימים אנו רוצים לקחת אחריות בלעדית על עצמינו- בכל העינינים שנוגעים רק לנו.
בשיח הציבורי בישראל החלק היחיד של המיסמך שדנים בו הוא בקשר לאופי היהודי של המדינה.

מדיניות הרווחה גורמת לקבוצות החלשות לפנות לעזרת המדינה. אנו קוצים חברה בריאה והמדיניות הזו מביאה לתלות במדינה.

אנו צריכים דינמיקה פנימית שלנו כדי לפתח הזדמנויות כלכליות ולהיות חלק מתהליך הגליליזציה המשפיע גם על החברה הישראלית. אנחנו צריכים להקים קרן ביטוח של החברה הערבית ובנק שקשור לבנקים אחרים בעולם. בראש וראשונה עלינו להקים קרן לפיתוח שתמנע את התלות שלנו בחברה היהודית. ההשקעה הזו גם תשפיע באופן חיובי על החברה היהודית.

העובדה שהחברה הערבית לא לוקחת חלק מספיק פעיל בתוך הכלכלה של החברה הישראלית עכב האפליה, גורמת להפסד כלכלי של כ-3 ביליון דולר בשנה. ההפסד הזה מתגבר כי בעקבות האפליה יש צורך גם לתמוך בנזקקים ועניים בחברה הערבית.

יש לנו כחברה מספר בעיות שאנו נמנעים מלקחת עליהם אחריות. יש לנו מבנה חברתי בעיתי שלא בהכרח קשור למדיניות הקיפוח. יש בעיה קשה של עברינות.

מעמד הנשים הוא נושא ששמנו עליו דגש מיוחד במיסמך. העובדה שמעט נשים יוצאות לעבודה תמיד תיצור בעיה חברתית. החוק הישראלי נותן לחוקי הדת שליטה על מעמד האישה וזו בעיה הקיימת גם בצד היהודי.

החברה הערבית כבר הקימה וממשיכה להקים עמותות שמטפלות בנושאים האלו. אחד הרעיונות הוא גם להקים מחדש מוסדות שהיו קיימים בחברה באופן מסורתי כגון מוסדות הנהגה פנימיים ומנגנונים ליישוב סיכסוכים.

אחת הבעיות כיום היא שהעמותות הקיימות כגון "עדאללה” ומוסווא" עיסוקן הוא מול המימסד של המדינה. אין לנו מוסדות או עמותות הפועלות פנימה בתוך ולמען החברה הערבית. לדוגמא במלחמה האחרונה החברה האזרחית סבלה מהפקרה של מוסדות המדינה. בחברה היהודית היתה התארגנות של עמותות וגוררמים פרטיים והחברה הערבית סבלה מחוסר מענה.

אחת ממטרות המסמך היא להעצים את המגזר הערבי ולגרום לחברה להפוך לחברה בריאה יותר עם דימוי עצמי חיובי יותר. הזהות של החברה הערבית בישראל מתבססת על דימוי שלילי. אנו צריכים דימוי עצמי חיובי שיגרום לנו להיות גאים בעצמינו.

המיסמך שפורסם עד עכשיו הינו המשמך המקוצר. המיסמך המלר הוא בן 300 עמודים.

מטרתו היא לקדם את יישום ההמלצות.

בראש וראשונה עלינו להקים קרן ולהתחיל לדאוג לצרכים שלנו בעצמינו. אנחנו לא צריכים לחכות שהמדינה תנקה את הרחובות שלנו אלא נעשה זאת בעצמנו.

בתחום החינוך, עלינו ליצור מנגנונים שתהיה להם השפעה על התנהלות מעכת החינוך למשל אנו מציעים להקים לכל בית ספר עמותה שתדאג לצרכים של אותו בי"ס.

המיסמך הזה עדיין טיוטה וימשיך להיות בסיס לדיון ומשא ומתן. המוסדות שהיו עד עכשיו בקשר הדוק איתנו הם מנגנוני הביטחון והשב"כ. אנו מעונינים לקיים דיון בגובה העיניים.

תגובות למיסמך

בתחילה קיבלנו תגובות שדיברו על: ”הכרזת מלחמה". דווקא תגובות יותר חיוביות קיבלנו מיהדות ארה"ב. היתה לנו תקוה שדרך יהדות ארה"ב יפתח בדיון גם כאן.
התגובות המקומיות בתיקשורת העברית היו שליליות בהתחלה והתרככו בהשפעת התגובות מארה"ב. התחילו להגיע בקשות להצגת המיסמך בכנסים ופורומים שונים.

בזמן האחרון התחילו להגיע הצעות למימון פרוייקטים הקשורים למיסמך. אני הצעתי לעצור ולחשוב לפני שלוקחים כסף ממישהו. אני סבור שהמימון הראשוני צריך להגיע מהחברה הערבית.

במשך הזמן התחילו להגיע תגובות מגופים ממשלתיים בתחילה היו התקפות ואחר כך יותר נכונות לדיאלוג. כמה מאיתנו הוזמנו לכנסת.אולמרט ישב שם ברבע השעה הראשונה. אני הספקתי לאמר לו שאם היחס לערבים הארץ מיצג את היהדות זוהי בושה ליהדות. הוא לא
הגיב. הקולוניאליזם שאנו מדברים עליו הוא לדוגמא האדמות השייכות למשפחתי שמאז 1964 אנחנו לא יכולים להשתמש בהם.
לאחרונה אנחנו מקבלים הצעות כספיות מגורמים ממשלתיים כדי להסיר את דרישותינו, בנסיונות "לקנות" אותנו בכסף מנסים לעשות מאיתנו צחוק. אנו דורשים יחס רציני לנושאים שאנו מעלים ולא נסכים שישתיקו אותנו תמורת כסף.

שאלות ותשובות

שאלה: מה לגבי ביקורת בתוך החברה הערבית? למשל בנוגע ליצירת הפרדה בין פלשתינים לפלשתינים (ישראל/שטחים)
תשובה: באופן טבעי היתה ביקורת רבה בתוך החברה הערבית. לגבי ההפרדה בין הפלשתינים אזרחי ישראל לכלל העם הפלשתיני אנו חשים שלא ניתן לחכות יותר. מכיון שהמדינה לא פועלת לשיפור המצב לא נוכל לחכות עד לפיתרון הסיכסוך.

יש תחזיות המדברות על התפרצות כפי שהיתה ב2000 וביום האדמה אם לא ייעשה משהו.

הגזענות נגד ערבים בישראל נמצאת בעליה מתמדת. (לראיה-ליברמן בממשלה)

יש הרגשה שחיבים לעשות משהו למנוע את הפיצוץ, הצד השני בא ואומר שהוא לא מקבל (את המיסמך) אבל אנו טוענים שיש מקום לדיאלוג.

למי שתופס את המיסמך כאיום זו בעיה של תפיסה, אנחנו לא מדברים על הפרדה אלא על מספר תחומים שניקח עליהם אחריות.

מיכאל קרייני שהיה גם הוא מעורב בתחוםהמישפטי של המיסמך צייו:
"אין ויכוח שלעם היהודי יש זכות להגדרה עצמית, בר"כ יש גם הסכמה על הזהות הפלשתינית אך השאלה היא האם לי כערבי יש זכות גם כן להחליט על המציאות כאן. אני מוגדר כבעיה ע"י ההגדרה החוקית בישראל. עד היום לא הסכמתי עם הטענה שאני "בעיה", הענין הוא ששתי הקבוצות צריכות לקבל זכויות לפי אותו עיקרון.”

התיחסות למיסמכים הנוספים שיצאו:
אין סתירות בין המיסמכים השונים, אלו של מדה, עדאללה, מוסווא. ו"החזון" כל אחד מהם מתרכז בתחום שונה. כבר ציינו שהחברה הערבית אינה מיקשה אחת אך עם זאת ישנם תחומים עליהם יש קונצנזוס.

שיחה בינינו (ללא המרצה)

בשיחה שערכנו בחלק האחרון ציינו את הכוונה שהיתה לנו כמארגנים להתחיל בדיאלוג פנימי בכפר כאשר המיסמך מהווה קטליזטור.
השיחה היתה מעורבת: בחלקה כבר החל תהליך דיאלוגי ובחלקה העלו הצעות של משתתפים ומשתתפות לגבי ההמשך .

סיכום ההצעות

1.לחלק את המיסמך לחלקיו ולקיים פגישות סביב החלקים השונים שלו

2. לדאוג גם ל"איך" ולהשתמש בהנחיה המעודדת הקשבה אמפטיה ודיאלוג שיתופי.

3. לפתח את הדיאלוג כך שנוכל גם לקדם את המסר של המיסמך דרך המוסדות שלנו ובאמצעים שונים

4. לקיים את הדיאלוג מול המיסמך ולהתמודד עם שאלות מרכזיות כגון: האם הכפר הוא מודל שניתן ללמוד ממנו לגבי יישום המיסמך? או מה למדנו ב-30 שנות קיום הישוב?

5. התיחסות לנושא השפה: האם ניתן לקיים דיאלוג כאשר מראש אי אפשר לקיימו בשתי השפות.