אמת היסטורית ותפקידה בסיכסוך הישראלי פלשתיני

ביום שישי ה-6 למאי ערכנו את המפגש השני בסדרת מפגשים תחת הכותרת "אמת ופיוס"
המפגש נערך בשיתוף בין מרכז "דומיה סקינה" בנווה שלום ובין פורום המשפחות השכולות הישראלי -פלשתיני.
במפגש זימנו שני דוברים שניהם היסטוריונים ,האחד יהודי ישראלי והשני פלשתיני אזרח ישראל. הדוברים התבקשו להציג נרטיבים-כל אחד את הנרטיב שלו, ובסיום דבריהם גם להתייחס אל האפשרות להתפייסות בין בני שני הנרטיבים .

הדובר הראשון היה ד"ר יאיר בוימל :

יאיר תאר את יחסו לארץ ונופיה הקשור לזיכרון היהודי הקולקטיבי וחוזר אחורה עד לסיפורי התנ"ך. הוא מרגיש שייכות לארץ הזו ומוכן למען פיוס לקבל את העובדת השייכות של עם נוסף על אותה פיסת ארץ.
מכאן עבר הדובר לתאור היסטורי של התנועה הציונית מאז תחילתה באירופה במאה ה-19 ועד אחרי מלחמת 48.
מהצגת הדברים יכולנו להבין את המניעים מאחורי התנהלות ההנהגה הציונית ומה גרם לה לפעול כפי שפעלה. למשל העובדה שההנהגה תיכננה להקים ישות מדינית עם רוב יהודי ולא מדינה דו לאומית כבר התבטאה בזמן השלטון התורכי בו נרכשו אדמות באזורים שאח"כ נכבשו ב-48 ולא בשטחי הגדה המערבית.גם מגמת הגרוש של הפלשתינים והרס הכפרים במלחמת 48 מצביעה על כוונה זו והתוצאה-אחרי המלחמה רוב של 85% בתוך גבולות 48לעומת היחס שלפני המלחמה בו היוותה האוכלוסיה היהודית מיעוט של 30%.
באותה מידה ניתן היה להסביר את התנהלות התנועה הלאומית וההנהגה הפלשתינית ומה היו הגורמים לכישלונה במאבק.
בסיום דבריו התיחס יאיר ליחס המפלה והמדכא למיעוט הפלשתיני במדינה.
הוא שואל את עצמו האם הוא מוכן להמשיך את מצב האפליה של אוכלוסיה אחת על חשבון השניה. תשובתו היא שניתן לבטל כליל כל סוג של אפליהנגד האזרחים הערבים בישראל, ושניתן לקיים שוויון מלא לכל האזרחים. אך עם זאת לא יהיה מוכן לותר על הרוב היהודי ועל הוויתה וצביונה היהודי של המדינה. עם מידה כזו של אפליה הוא מוכן לחיות.הוא טען שמכיוון שהעולם מאורגן על פי לאומים ומדינות לאום(גם אם ייתכן שמדובר בהמצאה) . הוא אינו מוכן להקריב את הצביון היהודי של המדינה על מזבח הפיוס.
לדעתו, מדינה דמוקרטית מהירדן לים תהפוך במהרה למדינה פלשתינית ולכן תיווצר מציאות של אפליה נגד יהודים שכן להם לא תשאר מדינה.

הדובר השני ד"ר עאדל מנע:

עאדל ציין בדבריו שכל נרטיב מכיל נקודת מבט תרבותית וערכית. לטעמו אי אפשר לשפוט את העבר ואם נשים עצמנו במקום מקבלי ההחלטות נגיע למסקנה שבנסיבות הקימות לא יכלו להחליט אחרת.

מדבריו של עאדל ניתן היה להבין את המציאות בארץ מנקודת מבט ערבית ומוסלמית מאז תחילת הכיבוש הערבי במאה השביעית.

עאדל העיר את תשומת ליבנו להשפעה שכנראה היתה להמדינות הקולוניליות וליחסם לילידים על יחס התנועה הציונית לילידי הארץ הפלשתינים. יחס שנולד ממיתוסים כמו: "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ".

בהסתכלות לעתיד למען השגת פתרון לסכסוך לא יהיה נכון להתעלם מהעבר. אחת הדרכים שמציע הדובר כדי להעמיק את הבנת הנרטיב של האחר היא "להכנס לנעליו"
ההסתכלות לעתיד היא למען מניעת המשך הסבל אך השכנוע יבוא מלימוד העבר.

לגבי הצדק-אין זה מתפקידו של ההיסטוריון לקבוע מי צודק אך אין באפשרות הדובר לחשוב שמישהו המנסה להגן על ביתו יחשב כצד ה"רע" של הסיכסוך.
ולבסוף טוען עאדל שאפשר יהיה לפיס בין הנרטיבים רק לאחר הסכמים מדיניים-הסכמי שלום. שההיסטוריה נקבעת ע"י קובעי המדיניות ולכן עלינו לשאוף להשפיע עליהם.