אמת ופיוס

אמת ופיוס-סיכום מפגש רביעי בסדרה שהתקיים ב-6 ליולי 2005

בעזרת שני סרטים ופנל רחב של דוברים היתה לנו הזדמנות נדירה להפגש עם נושא הפיוס באופן בלתי אמצעי, דרך סיפורים אישיים של אנשים המסרבים להשאר קורבנות ובוחרים להתמודד באומץ לב עם האפשרות של מחילה, הבנה ופיוס.

בחלק בהראשון של התוכנית צפינו בסרט "המחבל שלי" (2002) מאת יולי כהן גרשטל.
בסרט מבקשת יולי להתפייס עם המחבל אשר ירה עליה ופצע אותה לפני 23 שנים בפיגוע טרור ואשר עדיין יושב בכלא באנגליה. הסרט שזכה לתהודה בינלאומית מרשימה, הינו חלק מטרילוגיה של סרטים אוטוביוגרפיים ("ציון, אדמתי", ו"האח שלי") המשרטטים את דמותה ולבטיה האישיים של היוצרת המקביל לאלו
.של החברה הישראלית

תקציר הסרט
(הטכסט של התקציר לקוח בחלקו מהחוברת: "שימוש בקולנוע לדיון במרקם היחסים בין יהודים וערבים בארץ" של המועצה המתאמת הבינדתית בישראל")

יולי היא אישה ישראלית שגדלה בשכונת היוקרה של האליטה הצבאית האריסטוקרטית וחלמה חהיות קצינה בצה"ל. בשנת 1978, כאשר עבדה כדיילת באל-על,חברתה לעבודה נהרגה והיא נפצעה בהתקפת טרור על צןןת הטיסה של אל-על בלונדון. היום, שנים מאוחר יותר נשואה ואם לשתי בנות צעירות היא מנסה להתמודד עם החוויה הזו שעיצבה את חייה.

יולי בוחנת את המעגל של נקמה ואת הארועים ההיסטוריים במהלך חייה ומגיעה למסקנה שכולנו סבלנו מספיק במשך השנים. בשנים האחרונות במיוחד בזמן האינתפדה השניה נחשפה יולי לסבל הפלשתיני בשטחים הכבושים ובאחד מהמונולוגים היא מבטאת את הבנתה לרקע בו צומחים המחבלים-רקע של עוני השפלה הרס בתים חוסר תיקווה ויאוש. בעקבות כל זה עולה בה הרעיון לבדוק מה עלה בגורלו של אחד המחבלים פאהד שמו שנעצר,(השני נורה ונהרג) והיא אף העידה במשפטו.אחרי שהתעניינה בגורלו, פונה אליה עורך הדין של פאהד ומבקש ממנה לכתוב מכתב שיעזור לשחרורו מהכלא.

פאהד מהחזית העממית לשחרור פלשתין עדיין יושב בכלא האנגלי כבר 23 שנים.תוך כדי הסרט אנו עדים לתהליך אותו יולי עוברת בנסיון לסלוח ולהתפייס עם אותו מחבל או שמא אותו לוחם חופש?
תוך כדי התהליך הזה שמתפרסם בעקבות ראיונות בטלויזיה היא מכירה בפחד ובשנאה הסובבים אותה.

היא פוגשת אם שכולה שאיבדה את ביתה במכונית תופת. האם מתארת את הכאב של אובדן הילדה.
במציאות העכשיוית של פיגועי התאבדות,יולי מפחדת לתת לבנות שלה לצאת מהבית. היא נזכרת באימה הגדולה שחוותה בזמן מתקפת הטרור בלונדון ותסמונת הלחץ הפוסט- טרואמטי ממנו סבלה כתוצאה מכך.

אחרי ה-11 לספטמבר יולי חשה שהפחד מציף אותה ומבינה שפחד מוביל לשנאה....למרות רגשות אלו שמתעוררים בה ומתוך מודעות אליהם היא שוקלת לבסוף בחיוב לכתוב מכתב התומך בשחרורו של פאהד.

בחלק השני של התוכנית הקרנו חלק מהסרט התיעודי "מסע לילי ארוך אל תוך היום" מאת דבורה הופמן ופרנסיס ריד.
הסרט נותן "מבט אל עבר אפל למען עתיד של תקוה”
בסרט הצופים מתוודעים לסיפורים מתקופת האפרטהייט בדרום אפריקה דרך נקודת המבט של ועדות האמת והפיוס.
במפגש צפינו בחלק הראשון של הסרט בו התוודענו לסיפור הרצח של אזרחית אמריקאית צעירה בשם:איימי ביל ששהתה בדר"אפ כמתנדבת בפעילות למען שוויון בין שחורים ולבנים.
היא נרצחה ע"י צעירים שחורים על רקע המאבק שלהם באפרטהייט. איימי ביל נרצחה כי היתה בחורה לבנה.
כאשר נערך משפט פומבי לקבוצת הצעירים במסגרת ועדות האמת והפיוס הוזמנו הוריה ואחיה של הנרצחת להעיד ולהיות נוכחים.הם הגיעו להביע את תמיכתם בהשקפת עולמה של ביתם המנוחה ולמען זיכרונה.
בסרט צפינו במפגש מרגש בין האמהות ושמענו את הרקע למעשה ואת החרטה של הצעירים שביצעו את הרצח.
המפגשים המרגשים האלו בין הצדדים המחישו את ההשפעה העמוקה שיכולה להיות לתהליך כזה של פיוס על כל הצדדים המעורבים ועל אלו שיכולים להיות עדים לתהליך דרך התיעוד.

אחרי הפסקה קצרה הזמנו את אנשי הפנל להציג את עצמם.

הראשונה פתחה רובי דמלין דרום אפריקאית לשעבר וכיום ישראלית וחברה ב"פורום ההורים השכולים למען שלום ופיוס"
רובי שגם בחרה את הקטע בו צפינו בסרט על ועדות האמת והפיוס שיתפה אותנו בסיפור האישי שלה במיוחד החלק שקשור לתהליך אותו עוברת מאז שהצלף פלשתיני שירה בבנה זוהה ונתפש.
רובי היתה מעורבת כל חייה בפעילות שלום ולא שינתה את עמדותיה,קר שהיום כאם שכולה האנשים מקשיבים לה. דיויד בנה של רובי היה גם הוא חלק ממחנה השלום והיה שייך לאותה לקבוצת קצינים המתנגדים להמשך הכיבוש הישראלי בשטחים הפלשתינים.
רובי הגיעה למסקנה שהיא בוחרת בדרך הפיוס אחרי שבחרה לא להמשיך לכעוס .היא הבינה איך מעגל האלימות נוצר, ואיך ניתן לשבור אותו בעזרת תהליך של פיוס.
רובי כתבה מכתב להורי הצלף ירה בבנה וביקשה שיעבירו את המכתב לבנם היושב בכלא.
כמה מחברי פורום המשפחות הפלשתיניות היו אמיצים בכדי ללכת להורים למסור להם את המכתב ולספר להם על התהליך אותו הם עברו אחרי שהצטרפו לפורום.
רובי למדה את הרקע של או בחור שהרג את דיויד. הבחור בהיותו ילד היה עד להריגת דודו והן משפחה נוסף
והמשפחה ממנה בא מוכת עוני.
“אין נקמה על אובדן של ילד-אעשה כל שביכולתי דרך פעילותי בפורום המשפחות כדי לעצור את מעגל האלימות"

הדובר השני -איברהים אבו עייש חבר פורום המשפחות השכולות הפלשתיניות למען שלום.
איברהים בא מבית עומר כפר פלשתיני על יד חברון. איברהים סיפר את סיפורו האישי בו איבד את אחיו בן ה-30 והדגיש את המשמעות של היותו חבר בפורום המשפחות השכולות שאליו הצטרף גם הוא כי הפסיק להאמין במעגל הפעולה והתגובה היוצרים עוד ועוד אלימות.
איברהים שיתף אותנו בקשיים של חיי הפלשתינים בחיי היום יום במיוחד הגבלת חופש התנועה מה שמקשה על החברה הפלשתינית להיות פתוחה לרעיונות שמשמיעים חברי הפורום.עקב המצב הקשה בשטחים הכבושים מי שמשתתף במפגשים מהסוג הזה יכול להחשב כ"בוגד" בעניין הפלשתיני או כתומך בנורמליזציה. איברהים אומר שמילים כאלו לאדם בוגר כמוהו יכולות מאד לפגוע. זה שהוא הגיע זה אומר שהמפגש הזה משמעותי בעיניו.

אחמד חיג’אזי שהנחה את הפנל הציג את המשתתפת הבאה: הרמינה דמונס מדרום אפריקה.
הרמינה נמצאת באזור כדי לנהל תוכנית של "ועידת הכנסיות העולמית" (World council of churches).
יחד איתה הביאה הרמינה עוד כ-10 אנשים שעובדים איתה בתוכנית-להיות נוכחים באזור להיות עדים למתרחש בישראל ובפלשתין ולדווח לשאר מדינות העולם. חלק מאנשים אלו כמו הרמינה עצמה הם שחורים מדר"אפ שגדלו וחיו בזמן האפרטהייט והיו מעורבים בפעילות שהובילה לסיום תקופת האפרטהייט בדר"אפ.
ריכוז התוכנית נמצא בירושליים כ-200 אנשים ממדינות שונות בעולם משתתפים בתוכנית. הם באים לגור כאן למשך 3 חודשים. רובם חיים בשטחי הגדה המערבית. הם חיים בקרב התושבים ומתנסים באותם התנסויות כולל המתנה במחסומים. הם אינם מורשים להשתמש בפספורט שלהם להקלה על התנאים או חופש התנועה שלהם. צוות אחד עובד עם אירגוני שלום ישראלים.

הרמינה סיפרה לנו את נסיונה והבנתה את תהליך ועדות האמת והפיוס בדר"אפ. אנשים שתמכו באי אלימות היו מנודים בשני המחנות. היה מצב של חוסר אמון. החברה היתה "טבולה בדם" אך היתה חייבת לעסוק בתולדות האפרטהייט. אנשים רבים רצו נקמה.שחורים רבים רצו לנקום בלבנים. מהדילמה של המצב הנפשי הזה נולד הרעיון של ועדות האמת והפיוס. מעט מאד אנשים הכירו את הסיפורים האמיתיים. התהליך היה פתוח וגלוי לכל העולם. הכוונה העקרית היתה לעודד אנשים לספר את הסיפור האמיתי יותר מאשר רק להתנצל על מה שקרה...
הגנרלים החיילים ואחרים נוספים ששתקו עד אז השתתפו בתהליך רק כי לא רצו לשבת בכלא. הקורבנות ובני משפחותיהם עברו תהליך משמעותי כשישבו ,שמעו את העדויות והסתכלו בעיני האנשים שהעידו על מעשיהם.
אחרי זה היו צריכים למצוא את הכוח לסלוח ולהמשיך הלאה...
הרמינה בדקה במילון את הפרוש ל"אמת". אמת היא חשיפת העובדות כפי שהן. לא אמרות כמו "כל הפלשתינים טרוריסטים". כאן באזור נחשפים מידי פעם סיפורים המספרים את ההתרחשויו והמעשים שמעוללים חילים לפלשתינים ולהפך. בדרא"פ התמודדו עם המצב כפי שהוא ללא הכחשות. דובר על מה שהיה ןלא על היות צד אחד או שני קורבן. ללא קשר למניעיהם אנשים היו חייבים לספר את האמת.
“האמת ורק היא יכולה לשחרר אתכם מהקונפליט ולא שום דבר אחר" קובעת הרמינה.

לאחר דברי הרמינה דמונס התקיים דיון ושאלות מהקהל.
נשאלו שאלות בקשר להשואה בין המצב כאן למצב בדרום אפריקה, והיכולת לבנות תהליך של פיוס ללא הסכמים מדיניים. “האם סוף הסיכסוך הינו תנאי מקדים לתהליך של פיוס??”
דובר על כך שחייבים להתקיים תהליכים כאלה בין האנשים מבלי לחכות עד שהמנהיגים ייתעשתו. בני שני העמים צריכים פשוט לעצור את ההדרדרות וההסלמה לסרב לשתף פעולה עם אותם פוליטיקאים שקובעים את גורלנו וגורל ילדנו להמשך מעגל האלימות.
לגבי השאלה על התנאים בהם התעורר הפיוס והאם הוא היווה תשובה סופית לאלימות?
התשובה שניתנה היא שהתנאים שנוצרו בדרא"פ היו שילוב של ממשל חדש, רצון לקדם את אחדות העם ותהליך פיוס. אך מה שנראה כלפי חוץ כירח דבש אינו בדיוק כך. ועדות האמת והפיוס עשו עבודת תיקון שטחית. היה פחד בקרב הלבנים ולכן הממשלה פעלה מהר. אנשים עדיין כועסים בדר"אפ ורבים חושבים שלא נעשה צדק. אחד העובדות שגורמות לשקט בינתיים היא העובדה שמנדלה עדיין בחיים והכבוד הרב שכולם רוחשים לו. סיבות נוספות הן יכולת ההידברות והחיים בדו קיום לעת עתה וגם העובדה שהעם עסוק ביותר בבניה מחדש ובשיקום ההריסות מכדי לשחק משחקי נקם. ישנה אפשרות שהכעס יצוץ בעתיד ושאנשים שלא עברו תהליך ריפוי ייפתחו תגובות בעתיד.

תהליך הפיוס עובד בשני כיוונים גם מלמטה למעלה מהעם למנהיגים וגם להפך.
רובי מציינת שאחרי כתיבת המכתב לצלף שירה בבנה היא הרגישה הקלה עצומה.בכך היא לא נותנת כוח למי שהרג את בנה לשלוט בה בעזרת רגשות השנאה.

לסיכום ציין המנחה אחמד חיג’אזי שמה שלמד מהערב הוא על האספקט האישי של תהליך הפיוס שיכול להיות קשור לתהליך הפוליטי אך אינו זהה לו.
ייתכן וישראלים ופלשתינים נמנעים מלהכנס לתהליך כזה בתואנה שמחכים לתהליכים המדיניים.
אנו זקוקים לתהליך הפיוס ברמה האישית ואיננו תלויים ברמה המדינית פוליטית. עם זאת הקשר בין שני תהליכים אלו עדיין אינו ברור.