“שותפות גורל וגבולות הזהות"

ביום שישי ה-3 ביוני 2005 קיימנו את המפגש השלישי בסדרה: “אמת ופיוס"
.בשיתוף עם פורום המשפחות השכולות למען שלום
נושא המפגש היה: “שותפות גורל וגבולות הזהות"
המרצים והמתדיינים: פרופ’ דן בר-און, והעיתונאי נזיר מג’לי.

במפגש זה התדיינו דן בר און ונזיר מג’לי בנושא הזהות ומקומה במפגש בין היהודים והפלשתינים בישראל. דן דיבר על החברה היהודית ישראלית שהתפתחה בלי גבולות זהות ברורים בעיקר מאז 67, מה זה עשה לאנשים בתוכה ומה ניתן לעשות כדי לשנות מצב מורכב זה.
נזיר דיבר על החברה הפלשתינית בתוך ישראל גבולות הזהות שלה, הצורך להגדירם כלפי פנים, וכלפי חוץ . ומתוך ההגדרה העצמית נבדקת המשמעות של שותפות הגורל בין אזרחי ישראל הפלשתינים ובין הרוב היהודי.
פרופ’ בר-און הוא ראש החוג לפסיכולוגיה חברתית באונברסיטת בן גוריון ונזיר מג’לי הוא עיתונאי הכותב בעיתונות בעברית ובערבית בישראל, פרשן לעניני ישראל בעיתונות וערוצי תקשורת בעולם הערבי וכותב גם בעיתונות פלשתינית. נזיר הוא גם מיוזמי "מזיכרון לשלום" או כפי שנקרא בערבית "זיכרון הכאב למען השלום"
יחד עם האב אמיל שופאני מנצרת והג’ב רות בר שליו.
דן ונזיר מנהלים במשותף סדנה יהודית ערבית באונברסיטת בן גוריון המתבססת על הנרטיב האישי כבסיס לדיאלוג.

לפניכם תקציר הדברים כפי שנכתבו ע"י הדוברים:
דן בר-און:
ההרצאה עסקה בנושא גבולות הזהות הישראלית והתפתחותה. הזהות המונוליטית התפתחה תחילה מול
האחר היהודי הגלותי ואח"כ האתני וגם מול אחרים חיצוניים מאיימים. היתה לה פונקציה של ליכוד בזמן הקמת המדינה. עם הזמן המונוליטיות התפוררה (נסיגה? התקדמות?) אך מלחמת ששת הימים עצרה תהליך זה וסבכה אותו בגלל העדר גבולות פיזיים ברורים. אחרי אוקטובר 2000 נוצר תהליך של ניאו-מונוליטיות ששונה מקודמו בכך שההתפוררות נמשכת כלפי האחרים היהודים בעוד שיש ליכוד מול האויב החיצוני. זה יוצר עלעול ואי בהירות בהגדרה העצמית כקולקטיב. השאר ניתן למצוא בספר :"על האחרים בתוכינו”. מוסד ביאליק ואוניברסיטת בן גוריון 1999 ו2005

נזיר מג’לי:
בעית הזהות של ערביי ישראל לא קיימת בצורה החריפה שמציגים אותה בארץ . מבחינתי , ברור מאד שאני ערבי פלסטיני כי זה הוא העם שלי . אין משפחה ערבית בישראל שאין לה קרובי משפחה מדרגה ראשונה או שניה מעבר לגבולות . לכן אני מחובר לעם הזה , אני אוהב את העם הזה , כואב את כאבו ואעשה הכל למען חירותו ושגשוגו אבל באותה עת אני אזרח ישראלי . מדינת ישראל חשובה לי כמו כל ישראלי אחר . אני רוצה את קידומה ושגשוגה וגם את בטחונה . האם זה ניתן או שזה מתנגש ?
בוודאי שישנם כאלה שמתלבטים ומתוסכלים ורואים ששילוב כזה בלתי אפשרי . אני לא מאלה, להיפך - אני חושב שאנחנו , ערביי ישראל ,נמצאים במעמד מאד מיוחד , הייתי אומר שנפל בחלקנו להיות במעמד כזה מיוחד כאשר יש לנו אנטרס מיוחד שהעם שלנו והמדינה שלנו יעשו סוויטש ביחסים ביניהם לכיוון של שלום ושותפות . בנוסף לזאת יש לנו תפקיד חשוב ואחריות לאומית ואזרחית לתרום לקירוב בין שני הצדדים שהם , שניהם , שלנו . לצערי אנחנו לא ממלאים אחרי הדרישות של התפקיד הזה לפעמים לא באשמתנו , אבל לרוב אנחנו לא עושים כי שמנו את עצמנו או נכנענו לאלה ששמו אותנו בעמדה נחותה בסכסוך . בעוד שהמקום שלנו
הוא במעמד הקירוב וההבנה - למעמד הזה נאבק .