גברים נמאסתם

הופיע ב "העוקץ" 31 דצבמבר, 2008

מראות הזוועה על מסכי הטלוויזיה השאירו חלק מאיתנו המומים. מה שקורה בעזה זו טרגדיה אנושית ופשע מלחמה שהדעת אינה יכולה לסבול. עוד מבצע הרג יוצא ממפעלו של ברק: "עופרת יצוקה", נראה שאצר ביטויי הגבורה בשירי המכבים לא הספיק לברק, שנאלץ לפלוש ביד הפסנתרן שלו לשירת הילדים של ביאליק המתהפך בקברו על הבוטות הברוטאלית שבשימוש של שיר ילדים קלאסי לצורכי מאבק דמים. הפלישה הגסה מעולם המבוגרים – עופרת יצוקה - לעולמם התמים של הילדים הוא רק חלק מהשיח הגברי שאינו יודע גבולות טריטוריאליים או לאומיים. ואולי חשב ברק על נקמה שלא ברא השטן. אם פעם אמרו עין תחת עין, ברק, אולמרט ולבני אומרים 300 פלסטינים תחת שיבוש חייהם של תושבי הדרום.

ואמנם אם במלחמה עסקינן אז הגברים שוב צועדים בראש, הן בשדה הקרב והן במצעדי הפרשנים מעל מסכי הטלוויזיה. ושוב הנשים – אמהות ורעיות – מודרות באופן בוטה מתהליך קבלת ההחלטות ומנושלות מהיכולת להשפיע על המציאות הבלתי נסבלת הנחשפת למול עינינו. הרי בסוף אף אחת מאיתנו לא מפציצה בשמי עזה ובטוח לא מכוונת טילים לשדרות. פעם נוספת השיח הגברי המתלהם משני הצדדים הופך את הקונפליקט הזה למאבק בין קבוצות גברים, ומצליח לטשטש את המציאות של כיבוש אכזרי ואת חלוקת התפקידים בין גברים לנשים, כפי שהיא מובנית בשיח הלאומי הישראלי והפלסטיני.

אנו שוב נחשפים לגישה שעל פיה גברים מזוהים עם התפקידים הקדמיים, תפקידי הלוחמים - הדורשים אומץ, רציונאליות, יכולת קבלת החלטות ותעוזה, לעומת הנשים המזוהות עם תפקידי עורף, כלומר תפקידים שאינם מסייעים להעצמת כוחן הפוליטי ומקבעים אותן בספירה הפרטית-ביתית. תפקידים עורפיים נשיים ותפקידים קדמיים גבריים – משרתים את הגברים ומבטיחים שגם בתקופות של מלחמה הם לא יאבדו את השליטה שלהם, ואולי זוהי המלחמה שבאמצעותה הם משמרים את שליטה זו. כן - גם בעת שהתותחים רועמים והמטוסים מפציצים, יש למחות על כך שהרצון להבטיח שליטה זו הובילה להלאמת הרחם האימהית והפיכתה לרחם מיליטנטית. החובה הלאומית הנשית כלפי הטריטוריה כרוכה בהקרבת בניה. הניסיון מלמד שבמקרים רבים לאומיות ומסורת תרבותית מונעים מהנשים לצאת נגד המסורת ונגד הלאום .

וכך, וכמו תמיד בשעת מלחמה, אנו נוטות לרגרסיה בחוסר היכולת שלנו לסדוק את ההגמוניה הגברית, דוגמת הניסיון הפתטי של לבני להישמע גברית מברק ונתניהו כך "שזה לא יהיה גדול עליה". אז מה גדול על ציפי לבני אם לא היותה אישה שאיננה יכולה להתמודד ולפתור "בעיות גבריות קשות", ולהשמיע קול יותר שפוי ופחות מתלהם, אבל בבחירות כמו בבחירות הולכים עד הסוף גם אם המחיר הוא כמה מאות פלסטינים.

בימים אפוקליפטיים אלו של כאוס וחרדה כלכלית וביטחונית אין יותר טעם להיאחז בתקווה המתרפסת שהשיח הנשי יתקבל. לנו כנשים שמייצגות מספרית חצי מהאוכלוסייה של העולם חייבת להיות אג’נדה אלטרנטיבית שצריכה להילקח בחשבון בתהליך קבלת ההחלטות המידיינים והפולטים שמנוהל על ידי גברים או דימויי גברים. כנשים ואמהות יש לפעול מתוך האג’נדה והשיח הנשי האלטרנטיבי כדי לשנות את המציאות ולפעול בלי בושה להטמעה של חמלה והכלה מול הטבח שמתרחש היום בעזה. זאת יש לזכור, אישה שמביאה חיים לעולם הזה צריכה לשמור עליהם גם תמורת ויתורים טריטוריאליים. אז גברים איך אגיד לכם את זה נמאסתם.