מדו-קיום לסולידריות עם המדוכאים: השלב הבא בקהילת ואחת אל סאלם/ נוה שלום

(דעה אישית )

המאבק המשותף בין יהודים וערבים למען שיוויון ושלום התפתח בארץ בכמה מישורים, הבולטים בהם הוא המישור הפוליטי, כאשר הדוגמה הבולטת היא המפלגה הקומוניסטית בה פעלו יחדיו יהודים וערבים. המישור השני הוא של מפגשים להדברות, שבמשך השנים קיבל שמות רבים, הנפוץ ביניהם מפגשי דו קיום. קהילת ואחת אל סאלם/ נוה שלום, היא הביטוי האולטימטיבי של אותם מפגשים. בתחום מפגשי ההדברות אפשר לסמן מספר גישות: האחת דגלה במפגש בין אישי, השניה דגלה במפגש הבין קבוצתי, והשלישית במשא ומתן. שלוש הגישות הללו שונות מהותית, הראשונה יוצאת מתוך הנחה שהקונפליקט נובע מחוסר הכרות, ומדגישה ששיפור היחסים בין בני אדם תשפר את המציאות, היא נאיבית ואינה לוקחת בחשבון את יחסי הכוח בין הקבוצות שבקונפליקט. התוצאה היא שמפגשים שמתקיימים לאור הגישה הזו לא רק שאינם משנים את המציאות, הם משמרים את יחסי הכוח הקיימים. הגישה הבין קבוצתית מכניסה את יחסי הכוח הלא שיוויוניים לתוך המשוואה וטוענת שיש לקחת בחשבון את הקונטקסט ההיסטורי, התרבותי והכלכלי כאשר נפגשים. מה שחסר בגישה הבין קבוצתית, שכמו הגישה הבין אישית, היא מקדשת את המפגש ואיננה חותרת לשינוי בפועל. גישת המשא ומתן דומה לגישה הבין קבוצתית ומוסיפה את הפן המעשי בכך שהיא חותרת להגיע להסכמים ממשיים. החתירה להסכם חשובה כיון שהיא מאלצת את הצדדים לצאת מהספירה הרלטיוויסטית של אמונות ורגשות ולהכריע. אך גם היא נשארת בתחום ההדברות בלבד.

אני רוצה להוסיף לרשימה גישה נוספת, שקיימת בפועל בין פעילים בשטח אך לא נכנסה לרשימת הגישות כיון שקיים נתק בין הדיסיפלינות של חינוך לשלום לבין אקטיביזים בשטח. הגישה הזו מתאימה ביותר לקהילה של ואחת אל סאלם/ נוה שלום, כוונתי לסולידריות. הכוונה לפרקטיקה בה חברים וחברות מהקבוצה השלטת מביעים, מתנהגים וחיים תוך סולידריות עם חברים וחברות מהקבוצה הנשלטת. זו פרדיגמה מחשבתית ומעשית שונה ממה שאנחנו רגילים לה, כי היא לוקחת את חוסר הסימטריה בסכסוך צעד נוסף קדימה ומתרגמת אותו לפסים מעשיים. המעבר הזה איננו קל והוא נתקל בלא מעט התנגדות מחברי הקבוצה השלטת שפועלים למען שוויון ושלום וחושבים שסולידריות יכולה לחיות בכפיפה אחת עם פריווילגיות. קל וטבעי להביע סולידריות, לדאוג ולתמוך ביחידים, וזה חשוב ואף מועיל, רוב הפעילות ההומניטרית נופלת תחת הקטגוריה הזו. אך ישנה סכנה שמהלך כזה, ללא ההיבט של המאבק הפוליטי ישמר את הסכסוך, הכיבוש, הגזענות וחוסר השוויון.

להביע סולידריות עם מאבק של קבוצה זו משימה לא פשוטה. אני חושבת שאנו צריכים לעבור לשלב הזה ולהכשיר את עצמנו להיות סולידריים. לא פעם כאשר דיברתי על סולידריות, יהודים שפעילים למען השלום הסכימו איתי אך קיוו, ואף דרשו שגם הפלסטינים יהיו סולידרים איתנו. לא זו הכוונה. אני מדברת על הצטרפות למאבק, תמיכה במופלים, בנאבקים, עד כדי יצירת קבוצת שייכות חדשה.

הרעיון כמובן איננו חדש, לבנים מהקבוצה השלטת השתתפו במאבק של ה ANC נגד המשטר בדרום אפריקה, לבנים השתתפו במאבק של השחורים למען זכויות אזרח בארצות הברית, ולא היה להם קל מול קהילות המקור שלהם. בהקשר שלנו מהלך כזה נתפס לא פעם כמהלך שמעיד על "שנאה עצמית", "איבוד של זהות", "נאיביות וטיפשות" ולעיתים "בגידה". כדאי לקרוא את הכתבה "אני ערבי" של אביעד קליינברג . בה הוא קורא לעשות את הצעד הנוסף של ההצטרפות.

פרופ. סטנלי כהן עסק רבות בשאלת ההכחשה של עוולות. הוא היה ממובילי המאבק למען החוק נגד עינויים בישראל ובספרו (States of Denial) הוא מספר על המנגנונים הרבים שמונעים מאנשים להכיר בעוולות. הוא מנסה להבין מה מונע מאלו שכן מגיעים להכרה בעוול לעבור מהכרה למעשה. כהן מנתח את מנגנוני ההכחשה ומנסה לפרק אותם. בסוף ספרו, אחרי עשרות עמודים שמנתחים הכחשה הוא משנה כיוון ומתאר אנשים שפועלים בסולידריות ובהכרה, הוא מספר מה הביא אותם "לעבור צד" ובסופו של דבר כל מי שהוא מראיין, מספר שרגע ההחלטה היה קשה, אבל אחריו, החיים היו קלים "כי זה הדבר הנכון לעשות" לדבריהם.

אני חושבת שמיצינו את הפרדיגמה הבין קבוצתית, רובנו מכירים בחוסר הסימטריה שבסכסוך, רובנו מכירים בעובדה שהמדינה מפלה, וגורמת לעוולות כבדים, ובכל זאת אנחנו ממשיכים להתחלק לפי שבטים: יהודים מול ערבים, במקום להיות ערבים ויהודים מול המדינה, מול העוול, מול הגזל. אין כוונתי לחזרה למפגש הבין אישי, הקונטקסט ההיסטורי, הכלכלי והתרבותי חשובים ביותר, ההכרה בפריווילגיות של רוב היהודים פה, היא קריטית למהלך.

קיים קושי לעבור מהסכמה פוליטית לעבודה משותפת בשטח. יש לנו נטייה להתעלם מהקושי הזה אך מדובר במלכודת דבש. כשבאים לפעול יחד, או לקיים דיאלוג, יש רצון בסיסי ואנושי, שלמרות הכל, היחסים יהיו מאוזנים ושוויוניים, כמובן שהדבר לא סביר ללא שינוי מהותי. אם קיים חוסר שוויון במציאות, אנו זקוקים לחינוך מחדש כדי לא לשכתב אותו ביננו.

בלימוד ובהכשרה לקראת סולידריות יהיה צורך שאנו בני ובנות הקבוצות השליטות נלמד להתגבר על כמה קשיים, ביניהם על הרצון לשכתב את היחסים ולשלוט, הפעם במאבק. קושי נוסף הוא לתמוך גם אם לא מסכימים עם כל פסיק. על הפלסטינים מוטלת האחריות הכבדה להוביל ולהנהיג.

כדי להבין מה נדרש ממני ומחברי התקשרתי לידידי ראובן אברג’יל שסיפר שכאשר הפנתרים השחורים התחילו להיאבק בירושלים, הצטרפו אליהם סטודנטים (אשכנזים). הסטודנטים עזרו והיו להם יכולות ומשאבים שהיו נחוצים למאבק אך עם הזמן הם השתלטו על השיח ועל הפעילות, הם הציעו שהחלטות יתקבלו בהצבעה דמוקרטית וכאשר הם היו רוב, הם העבירו החלטות שלא היו מקובלות על הפנתרים. הם גם הציעו איך להיאבק, מה נכון לומר וכיצד. המצב הגיע לכדי כך שהפנתרים הרגישו שהמאבק נשמט תחת ידיהם והם סילקו את הסטודנטים ממוקדי קבלת ההחלטות ואלו הגיעו רק להפגנות עצמן. שאלתי את ראובן האם לדעתו שתי הקבוצות היו צריכות ללמוד כיצד לפעול בסולידריות, ראובן ענה שלא, אין לצפות זאת מהמדוכאים, הם עסוקים בהישרדות, אלו עם הפריווילגיות צריכים ללמוד צניעות וענווה.