נאומה של גב׳ סמאח סלאימה בטקס הענקת תארים לבוגרי האוניברסיטה הפתוחה

סמאח סלאימה, מנהלת של מוסדות החינוך של נווה שלום וואחת אל-סלאם ומנהלת של משרד קישרי חוץ הוזמנה כנואמת מרכזית בטקס חלוקת התעודות של האונברסטה הפתוחה (יוני 2019).

היו שם יותר מ-4,000 בוגרים מ-60 קאמפוסים של האוניברסיטה , משפחותיהם וסגל האוניברסיטה

כ-10% מהבוגרים הם ערבים.

נאומה:

אורחים נכבדים(להוסיף שמות)

בוגרים יקרים

ובעיקר הורים ומשפחות גאים וגאות

مساء الخير،
الخريجين الأعزاء والأهالي السعداء

לפני עשרים ושלוש שנים עמדתי בשערי האוניברסיטה העברית וחיכיתי עם דמעות בעיניים، להוריי שהיו אמורים להשתתף בטקס סיום התואר הראשון שלי בעבודה סוציאלית.

הרכב הישן של הוריי, שבק חיים ולא צלח את העליות התלולות לירושלים.
בן זוגי ואחותי היו שם, אך זה לא היה מספיק, ברגעים ההם רציתי את אבא ואמא שגידלו אותי שם לצדי.

זוג המורים חסן ופאטמה התעקשו כנגד כל הסיכויים, ובמחיר כל ההלוואות והמשכנתאות ברקע, שלכולנו - לכל הבנות - תהיה הזדמנות ללמוד באוניברסיטה. בימים בהם עודדו בעיקר צעירים גברים להמשיך לאקדמיה, והרבה נשים צעירות נשארו בבית וחיכו לחתן הגואל, ההורים שלי האמינו בגורל אחר לבנות שנולדו להם .
כאשר רציתי לעבוד אחרי התיכון, כדי להקל קצת את הלחץ הכלכלי על המשפחה, אמא שלי אמרה לי:

תביני בת שלי, אנחנו פליטים, אבא מכפר סג׳רה ואני מכפר סבת, איבדנו את האדמה, את הבית, את הכסף, את החמולה הגדולה, אך לעולם אל תאבדי את עצמך, את השכל ואת התקווה. אני ואת נולדנו כנשים לעולם של גברים.

אני ואבא נעבוד ואת תלכי ללמוד ועם תעודה את תצליחי בעולם הזה.

בכל זאת עבדתי כמה חודשים במפעל טקסטיל עד שהגיעו תוצאות מבחני הבגרות, ארזתי את המזוודות וקופסאות הבישולים של אמא ונחתתי בירושלים .

שם, כמו הרבה צעירות ערביות, פגשתי לראשונה את היהודים שלמדתי עליהם בספרי ההיסטוריה של העם היהודי. ציון 93 בתנך לא עזר לי לדבר עברית מדוברת, והבנתי שרוב האנשים מסביבי לא ממש מכירים מאיפה באתי ולמה אני צמה חודש שלם ברמדאן, ואם אני מוסלמית אז איך זה שאין לי חיג׳אב, חלקם פחדו ממני וחלקם התקרבו לאט לאט לאויב השקט הזה. למעשה ידעתי על היהודים הרבה יותר ממה שהם ידעו עלי..

וכבר בתום שנה א׳ החלטתי שמערכת החינוך המופרדת במדינה הזו לא עושה עבודה טובה, אף אחד לא מכין אותנו למפגש האמיתי הזה בין בני אדם , בין פלסטינים לישראלים, בין ערבים ליהודים, בין אזרחים שאמורים להיות שווים אך אינם שווים..
והחלטתי שהחינוך הזה אינו מספיק טוב לילדים שעדיין לא נולדו לי.

הייתי האישה הצעירה הראשונה במשפחתי שסיימה תואר אוניברסיטאי, ועם התעודה הראשונה בא התיאבון כמובן, בחרתי לא לחזור לכפר הגלילי הקטן בטורען, ונשארתי בעיר הקדושה וגדושת הקונפליקטים, ללימודי תואר שני. בטקס של התואר השני אבא שלי החליף כבר את הרכב הישן, ושני ההורים הגאים התייצבו שם לצדי ולהם הקדשתי את ההצלחה.

אני השארתי אחרי בכפר מאות צעירות שלא זכו להזדמנות שהעניקה לי משפחתי, ולקח המון שנים עד שהבנתי ששערי האקדמיה והעבודה והקדמה היו חסומים בפני נשים רבות וערביות בפרט. מציאות חייהן הייתה שונה משלי כמו מאות עובדות הטקסטיל שהייתי אחת מהן לכמה חודשים.

שני עשורים לקח למהפכת הנשים הערביות באקדמיה להגיע, כשישים אחוז מכם בוגרים יקרים, היום הן נשים. עלינו הנשים, ובמיוחד הנשים הערביות, נגזר להמיס חסמים, להפיל חומות ולשבור תקרות מכל הגוונים, כדי להגיע למעמד הזה. בו ניקח את גורלנו בידינו ונבחר את מסלול החיים שמתאים לנו.

בשנים שחלפו מאז מצאתי את עצמי מתגלגלת למאבקים חברתיים הרבה יותר קשים ובסיסיים: המאבק באלימות מגדרית, ורצח נשים בחברה הישראלית. למדתי על בשרי שנשים בעולם הזה משלמות מחיר כבד, כבד מדי על המאבק למען החירות, במדינה הזו רבותי נרצחות 25 נשים כל שנה, מחציתן ערביות, נשים שנשללה מהן הזכות לחיות בחופש ובבטחון, ומכונת הדיכוי המגדרית סיימה את חייהן בטרם עת.

למען הנשים האלו, למען האחיות שלנו, מכל הדתות והעידות והחברות ,
בואו יקרות שלי, נפעל יחד ולא רק נתפלל לבואו של יום בו החברה שלנו תהפוך שוויונית יותר, מותאמת מגדרית והרבה יותר מגוונת. המלאכה שלנו כנשים לא תיפסק עד שבסגל הבכיר כאן יכהנו חמישים אחוז נשים, עד שמספר השופטות, הרופאות, החוקרות ואומנויות, יהיה שווה מגדרית וכן גם עד שבית המחוקקים יהיה גם ביתן של מחוקקות פמיניסטיות, רודפות צדק ולוחמות אמיתיות למען שוויון ושלום שמגיע לנו כל כך.

רבותי..

אני מגיעה ליום המרגש הזה עבורכם בוגרים יקרים, עם הבן שלי,
הבן שנולד בירושלים המשוסעת, שם לא מצאתי לו בית ספר שילמד אותו את סיפור עמו, והסיפור של השכנים, בו ילמד ערבית כשפת אם ועברית כשפת דודה טובה , בשבילו בחרנו לגור בכפר ערבי יהודי וואחת אל סלאם נווה שלום، זה הכפר שייסד את בית הספר הדו לאומי דו לשוני הראשון באזור, חינכו אותו מורה ערביה לצד מחנכת יהודייה ,שרו, לימדו, וחגגו יומיום את התקווה לשלום וסיום המלחמה. וזה התחיל 35 שנים לפני חוק הלאום המבזה .

זו מערכת החינוך שבה בחרתי ויש לי את הכבוד היום לשרת.

מערכת חינוך ערכית ואידאולוגית שלא מתביישת בערכים כל כך פשוטים ובנאליים כמו שלום וצדק ודמוקרטיה, מילים שהפכו להיות מילות גנאי בחברה הישראלית הנוכחית.

החלום שלנו הוא לבנות בית ספר דו לאומי דו לשוני בכל מחוז בכל עיר ובכל מרחב בו יש ערבים ויהודים שמכירים את המציאות הפשוטה והעובדה הבלתי ניתנת לערעור ,שיש בו שני עמים שרוצים ויכולים לחיות ביחד בשלום וצריך להתחיל להיפגש כבר בכתה א׳ הרבה לפני שנה א׳ בתואר הראשון בקמפוס המעורב כדי להתקדם.

הבן שלי רבותי בחר באוניברסיטה הפתוחה, בלי להתייעץ, בלי שיחות נפש הדרכה והכוונה אינטנסיבית מהאמא הערבייה לה זכה, וורד החליט לצעוד את מסע לימודיו בעולם הזה כסטודנט פה באוניברסיטה הפתוחה, בעצם פה ושם ובכל מקום איפה שיש קמפוס השערים פתוחים בפני הוא הסביר לי. אלו הלימודים של הזמנים שלנו וזאת האוניברסיטה הפתוחה ..

כמו הרבה צעירים מהקהל היום, הוא מאמין שהלימודים הם חלק מהחיים, אך לא כל החיים , הוא רוצה לעבוד, ללמוד, לטייל ולאתגר את עצמו בכמה חזיתות בו זמנית.

המשפט שלי ״ בגיל שלך היה לי כבר תואר ראשון״ לא מרשים אותו בכלל ולא מלחיץ אותו בכלל.

בגיל שלי, היה לך אותי על הידיים, אני אלמד בקצב שלי, בדרך שלי, כי אלו החיים שלי…

ואת זה הנהלת האוניברסיטה שלכם הבינה הרבה שנים קודם, כך נפתחו למעשה שישים קמפוסים נגישים לכל האזרחים במיוחד לחברה הערבית, בה לא נפתחה אוניברסיטה אחת בשבעים שנה.

לי כאמא נשאר רק להמשיך לבשל, לשלם, ולאחל שהוא יצליח כמוכם לגייס למשימה זו את כל המשמעת העצמית והרצון הדרוש והנחישות שהיו לכם עד שהגעתם ליום חגיגי זה.

בוגרים יקרים,

מחר תזרח שמש של יום חמים, בארץ הזו שכולנו חולקים יחד שנים רבות, על אדמה זו גרים ערבים ויהודים חפצי חיים.

זה המקום שלכם, החברה שלכם ומרחב המשותף שלכם
כ 4000 בוגרים ,4000 אקדמיים חדשים, ואני כאישה אופטימית חסרת תקנה, רואה באופק 4000 סיפורי הצלחה , שמחר תתחילו לרקום פרק אחרי פרק.
לסיום..

יש כאלה שאוהבים לתת לי את התיאור ״פעילה חברתית״, מה שנקרא בשפה המודרנית בעידן הרשתות החברתיות ״אקטיביסטית״. נאבקתי ועודני נמצאת בלב הסערה, לא כי אני בעלת כישורי על, אני אישה ממוצעת, אני נאבקת כי החלטתי שאכפת לי, כי אני חלק ממה שיש מסביב היום וחלק ממה שיהיה בעתיד. עלי מוטלת המשימה להשמיע קול, לכתוב את עמדתי בכל שפה ולא לתת לאף אחד להתעלם ממה שיש לי להגיד. אין לי את הפריבילגיה לוותר או להמשיך הלאה.

אני מפצירה בכם להצטרף , להתעניין, לקרוא וללמוד ולכתוב על מאבקים חברתיים פוליטיים כלכליים ואוניברסאליים שאנשים כמוני וכמוכם מעורבים בהם. לא משנה איזה קריירה תפתחו לכם ומה מצב חשבון הבנק שלכם, גם לא משנה איזה נושא בחרתם, אם זה מאבק למען איכות סביבה, או למען דיור ציבורי, או מאבק נגד יוקר המחייה תאונת עבודה, פליטים או תחבורה ציבורית, או בעלי חיים, העיקר לבחור ערך שחשוב לכם להיאבק למענו ולהשמיע קול בשבילו, אתם תופתעו כמה אתם לא לבד,
תופתעו כמה עוצמה יש בכם וכמה החברה הזאת צריכה אזרחים מעורבים אכפתיים כמוכם, אתם תהיו את השינוי שתרצו לחולל כאן.

כי אתם העתיד הטוב שעשוי להתחיל בתום טקס מקסים זה.

بالنجاح

בהצלחה

סמאח