אי אפשר לחסל רצון של עם לזכויות לאומיות

מקור: על צד שמאל

מה שקורה בעזה לא הפתיע אותי. אירוע כזה דוחף אותי ליאוש. רוב הזמן ראיתי בחינוך לדו-קיום, שלום ופיוס, ושמירת התקווה - כשליחות חיי.

מנהיגי ישראל מנסים לשכנע את הישראלים, ואת שאר העולם, שעיקר הבעיה הוא "שלטונו של חמאס בעזה", ואם נחסל את חמאס - נחסל את הסכסוך. אותם טיעונים נאמרו לפני שנים נגד אש"ף! והנה, אש"ף כמעט ואינו קיים, ובודאי שאינו פועל נגד ישראל, אבל הסכסוך עודנו קיים ובועט וגובה קורבנות - היום, יותר קורבנות בצד הפלסטיני. במקום אש"ף קם לו החמאס. על-סמך הניסיון, גם אם החמאס יוכרע, הסכסוך לא יגמר.

הניסיון לצמצם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני רק בבעיית המצור על עזה ותגובת הקסאמים - הוא הטעייה ושקר. הסכסוך העיקרי הוא בין אלה שסגורים בעזה ובגדה-המערבית ובמחנות הפליטים במדינות ערב, אשר גורשו וברחו מישוביהם ובתיהם בשנת 1948 - לבין אלה שהשתלטו על אדמתם. כל עוד אין הסכם בין שני הצדדים, הסכסוך ימשיך לגבות קורבנות. שיכרון הכח הצבאי לא יביא לפתרון. הצד החזק צבאית הוא החלש ערכית. גם הפסקת הקסאמים לא תסיים את הסכסוך. המשך הסכסוך הוא המשך הסבל אצל שני הצדדים. כמו שלא היה הסכם לפני הקסאם לא יהיה הסכם אחריו, כמו שלא היה הסכם לפני החמאס לא יהיה הסכם אחריו. כל עוד אין הסכם - הססוך יטופל באמצעים אלימים. אלימות הצבא הישראלי היום בעזה תתן לגיטימציה לפעולות אלימות מהצדדים הפלסטינים כנגד ישראל. יהיה לי קשה לגנות אלימות פלסטינית כלפי ישראל, אפילו אם הנפגעים יהיו חפים מפשע.

התוצאות העיקריות לפעולה הצבאית בעזה, היא מניות פוליטיות למנהיגות הישראלית הקיימת בעיני העם בישראל. ברק יחזור לתמונה, ציפי לבני והשאר ישמרו לעצמם סיכוי בממשלה הבאה, והעם בישראל ירגיש טוב - "החזרנו להם". זוהי מנהיגות מהסוג הזול, שאין ביכולתה להתמודד עם אתגרים להביא לעם שלה ביטחון, רווחה ואושר.

הצפייה בכלי התקשורת הערבים המביאים דיווחים מהשטח בעזה, מראה לרוב תמונות מזעזעות, ופחות מלים. לאט-לאט גם התקשורת העולמית מתחילה לשדר את הזוועה. בתקשורת הערבית, אחרי ההלם, הקול הדומיננטי הוא להפסיק כל קשר עם ישראל וישראלים, לסגור את כל הנציגויות הישראליות, ולהטיל חרם על כל גורם בין-לאומי שיש לו קשר עם ישראל. העולם הערבי רועש ורוגז, מפגין בתמיכה בתושבי עזה, וכתוצר לוואי - בתמיכה בחמאס. הקול המיליטאנטי הוא הקול הדומיננטי, מול המיליטנטיות הישראלית. דווקא אלה שתמכו במשא-ומתן ובדיאלוג עם ישראל - הם אלה שמובילים את ההפגנות. גל ההפגנות קורא להתגייסות למאבק אלים נגד ישראל בכל העולם. הם מבטיחים "רעידת אדמה". הדוברים המרכזיים בכלי התקשורת הם דוברי ועדות ההתנגדות. הרחוב מדבר "מוקאומה" - התנגדות. נכון, הפגנות והצהרות לא יפילו מטוסי תקיפה ולא יעצרו טילים, אבל הם יבטיחו תמיכה חזקה בעמדות הלא מתפשרות. הנסיון להכריע את המערכה בשדה הקרב יסבך יותר את העניינים, וירחיק את אפשרויות הפיתרון בהסכמה. העם בישראל הוא זה שישלם את המחיר על תמיכתו במנהיגי מלחמה ובפעולותיהם! סליחה על זה שאני משתמש במשפט אשר משתמשים בו אלה שמצדיקים את ההתקפה על תושבי עזה...

אפשר לחסל אנשים, אפשר לחסל יכולת לחימה, אבל אי אפשר לחסל את רצונו של העם הפלסטיני לזכויותיו הלאומיות.

אני מקווה שסערת הרגשות לא פגעה באנושיות שלי.