להתראות במלחמה הבאה

לאחר ששקע האבק והתמונה התבהרה מעט, אולי ניתן לדבר קצת יותר אל השכל הישר ולא רק אל רגשות מתלהמים.

שבויים וחטופים

ישראל, ויחד איתה שאר העולם המערבי ואפילו חלק ממנהיגי ערב,
הביעו את פליאתם ומחאתם על חטיפת שני החיילים הישראלים ע"י חיזבאללה, שהובילה למתקפה משולחת רסן של ישראל כתירוץ להחזרתם. ישראל קיבלה תמיכה רחבת הקף בעולם המערבי, הסכמה בשתיקה מהעולם הערבי והצדקה והסכמה חסרות תקדים בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל.

במשך המלחמה הזאת ולאחריה עלתה לא פעם השאלה, האם חוות שבעה, כביכול התירוץ של המשך הלחימה בצפון, שוות את מרחץ הדמים שפרץ כתוצאה ישירה מהחטיפה ומתגובתה ה"מובנת" של ישראל. כאן ברצוני להעמיד תזה השונה מזו המקובלת בישראל ובמערב.
מי התחיל? למה חטופים ולמה לחטוף? במשך שנים רבות חטפה ישראל אזרחים ולוחמים לבנונים והחזיקה אותם בשבי, והיא עדיין מחזיקה מאות שבויים וחטופים כאלה. בעבר לא הסתירה ישראל את המניעים שמאחורי החטיפות והצהירה בראש חוצות כי היא חוטפת ומחזיקה אותם לצורכי מיקוח על החזרה, בבוא העת, של גופות או שבויים של צה"ל ממלחמת לבנון הראשונה ב-1982. לפני יומיים בראיון טלוויזיוני, אמר תת אלוף במי"ל עוזי דיין כי לא פעם נשלחנו לחטוף חיילים על מנת להחליף אותם בשבויים שלנו.

החטופים והשבויים הלבנונים המוחזקים בישראל אינם נזכרים כלל וכלל. במקרה הטוב הם מועלים כמספרים וכסחורת חליפין עתידית, אך ורק כאשר יבשיל מהלך של חילופי שבויים אשר מטרתו בראש ובראשונה להחזיר את ה"ילדים שלנו" הביתה, אל חיק משפחותיהם. לעומת זאת, החטופים הלבנונים לא מוזכרים כבני אנוש, כילדים של משפחות, כהורים של ילדים או כסוגייה אנושית שיש לפותרה. אמנת ז’ניבה נעמדת דום אל מול מצבם ואל מול החוקים הבינלאומיים. הסוגייה הזאת אינה מועלית היום על-ידי ישראל ולא הועלתה בעבר על-ידי מדינות המערב המתחסדות והמתהדרות בזכויות אדם ובאמנות בינלאומיות ביחס לשבויי מלחמה.

מפליא עוד יותר, או בעצם לא, שסוגייה זו אינה מועלית במלוא עוצמתה על-ידי מנהיגי ערב או אפילו על-ידי ממשלת לבנון עצמה, שבאזרחיה מדובר. כמו כן, שבויים, אסירים וחטופים ערבים נוספים המוחזקים בישראל אינם מוזכרים כלל וכלל. הרי יומיים לפני שנחטפו שני החיילים בגבול לבנון, חטפה ישראל רופא ואחיו בעזה. האם מישהו יודע מה עלה בגורלם? האם מישהו מתעניין? לבושתי, אפילו אני לא זוכר את שמותיהם.

בעבר חטפה ישראל אנשים בריש גלי למטרת חילופי שבויים וגופות, וחיזבאללה חטף אנשים לאותה מטרה. ואמנם בוצעו חילופי שבויים, כי לולא חטיפות אלה היו החטופים והשבויים הלבנונים והערבים האחרים יושבים בשבי הישראלי לעולם ועד.

כיום, לאחר הסכם הפסקת האש, הדבר שמזיז לעולם הוא הסכנה הקיומית של ישראל, הרג כ-50 אזרחים ישראלים ועוד כ-120 חיילים במלחמה, וכן ההרס שנגרם לכפרים ולערים הישראליות בצפון ואופן שיקומם. מהר מאוד נשכחו יותר מאלף אזרחים לבנונים שנהרגו ומאות אלפים שגורשו מבתיהם תוך כדי שימוש של ישראל בנשק לא חוקי. ללוחמי החיזבאאלה שנפלו בכלל "מגיע" למות לפי ההשקפה המערבית, מחיקת כפרים שלמים והרס עצום בכפרים נוספים ובערים נוספות גם הוא באשמתם ומגיע להם. כלל לא מדובר על שיקום, לא מדובר על נזק נפשי וכלכלי (בוועידת פריז לסיוע ללבנון בתחילת פברואר, הצהירה ממשלת לבנון כי תשתמש בכספי הסיוע להקטנת חובות ולא לשיקום המדינה והאזרחים מתוצאות המלחמה). התפישה הרווחת בישראל ובמערב היא כי התקיפה הישראלית יותר ממוצדקת כשמטרתה להחזיר הביתה את שני החיילים שנחטפו על-ידי כוחות האופל ויהיו תוצאותיה אשר יהיו.

כל אדם, בכל מקום, ולא רק בישראל, מתהדר בכך שהוא מכיר בשמם את שני החיילים הישראלים שנחטפו על-ידי חיזבאללה ביוני האחרון. האם טוני בלייר או בוש מכירים שם אחד של חטוף או שבוי לבנוני אחד המוחזקים בידי ישראל? יש לי ספק גדול אם מישהו מלבד צבי יחזקאלי ואהוד יערי מכירים כמה שמות.

אסיים את הנושא הזה באנקדוטה מתחום עבודתי עם קבוצות מפגש ערביות ויהודיות.

באחד המפגשים של קבוצת סטודנטים מעורבת של ערבים ויהודים לאחר מלחמת לבנון השנייה, הקבוצה הערבית דיברה על אכזריותו של הצבא הישראלי בטבח שביצע במתקפה האוירית על בית מגורים בכפר הלבנוני הדרומי קאנה, שכתוצאה ממנו נרצחו קרוב ל-50 ילדים, נשים וזקנים לבנונים. אחת המשתתפות היהודיות טענה להגנת צה"ל כי הוא הזהיר את המתבצרים בבית לפני שהפציץ, וכי מי שבחר להישאר הוא מתאבד ונושא באחריות, כי הוא בחר להיות שאהיד ואינו מעריך חיי אדם כמונו. משתתפת ערבייה אמרה שלפי התזה הזאת, גם מי שנשאר בחיפה לאחר שנסראללה הצהיר כי הוא עומד להפציץ את העיר, הוא מתאבד ומגיע לו למות. בתשובתה אמרה המשתתפת היהודייה כי "זה לא אותו דבר. מה את רוצה, שיעזבו את הבית שלהם בגלל הצהרה של איזה מטורף?"

מיהו נעדר?

בתודעה הישראלית, ובמידה מסוימת גם בתודעה של כל מי שמתעניין במזרח התיכון, ולבטח בבית הלבן, הנעדר הוא הנווט הישראלי רון ארד, שנעדר מאז מלחמת לבנון הראשונה לאחר שמטוסו התפוצץ בשמי לבנון. ומי עוד נעדרים? התשובה האוטומטית בישראל היא נעדרי סולטאן יעקוב. סולטאן יעקוב הוא אזור בדרום לבנון שנעדרו בו חיילים ישראלים במתקפה הישראלית על לבנון בשנת 1982, לאחר קרבות שהתנהלו שם. לא אגזים אם אניח כי אותה תשובה או תשובה דומה תתקבל בשאר העולם וגם בחלק ניכר מהעולם הערבי, ולבטח אצל מנהיגי ערב. ועל מי חושב אתה, הקורא?

עוד סיפור תודעתי:

בקיץ האחרון חזרתי מירדן דרך מעבר אלנבי בין ירדן ויריחו, עם קבוצה של נציגי ארגוני שלום ישראלים ופלסטינים שקיימו סמינר משותף בצידו הירדני של ים המלח. נושאי דרכון ישראלי צריכים סידור מיוחד כדי לעבור דרך מעבר אלנבי, הכולל תשלום לחברה עסקית שמסדרת להם מעבר VIP.בהגיענו לנקודת הגבול, הביטחון הישראלי שלח את היהודים למסלול אחד מהיר ואת הפלסטינים, על גוניהם השונים (נושאי דרכון ירדני או פלסטיני או ישראלי עם הVIPשלהם) לאולם בידוק אחר. כשנכנסתי לאולם הבידוק המיועד לערבים, הופתעתי לראות על הקיר את תמונותיהם ושמותיהם של נעדרי סולטאן יעקוב בכיתוב ערבי, לצד הבטחה לפרס כספי גדול מאוד למוסר מידע עליהם.

למציאות פנים שונות! אם תשאלו את השאלה הזאת, מיהו נעדר? בדרום לבנון ובאזורים נוספים במדינהה, תקבלו תשובה שונה. בשבילם, הנעדרים הם מאות מילדיהם והוריהם וקרובי משפחותיהם אשר נעלמו בתקופת הכיבוש הישראלי בדרום לבנון (1982-1999). אלה מוגדרים עד היום נעדרים שגורלם לא נודע. ישראל מסרבת למסור מידע על הנעדרים הלבנונים. לפעמים היא נותנת תשובות עמומות ומתחמקות, ולפעמים תירוצים שונים וטענות שאין לה שום מידע על גורלם. לעומת זאת, לי וללבנונים ברור כי בהיות ישראל הכובשת והממשטרת בדרום לבנון בתקופת העדרם, היא גם נושאת באחריות ישירה לגורלם. אישית, לא אופתע אם אי-פעם ייחשפו בדרום לבנון קברי אחים מתקופת הכיבוש הישראלי. גם לגורלם של נעדרים אלה איש לא דואג ולאף אחד לא אכפת, גם לא לממשלות לבנון בגלגוליהן השונים.

שדות מוקשים

בתודעה הישראלית, כאשר מדובר בשדות מוקשים, ברור שמדובר באזורים ברמת הגולן הכבושה שאנשים אינם מורשים להיכנס אליהם מחשש לחייהם. האזור עדיין מסוכן, גם לאחר שישראל שחררה בתוך השדות האלה רבבות עדרי בקר אשר הקריבו את חייהם על מנת להציל חיי אדם. לא פעם מרגישים את הרעידות בקולותיהם של שדרני טלוויזיה או רדיו, או של מדריכי טיולים ואפילו אזרחים חובבי טבע וחיות, המדווחים על רבבות בני בקר שחלקי גופותיהם עפים לכל עבר בעקבות דריכתם על אחד המוקשים שהשאירו הסורים לאחר שהובסו ב1967 ונסוגו מרמת הגולן.

כמובן, דוברים אלה אינם פוסחים על כל מיני הערות המתייחסות לאכזריותם, לחוסר התחשבותם ולהעדר אנושיותם של הסורים, שהשאירו עשרות אלפי מוקשים בשטחים שנכבשו מהם במלחמת "הגנה על ישראל".

מי מאיתנו זוכר, או בכלל יודע על שדות המוקשים שהשאירה ישראל בדרום לבנון לאחר נסיגתה בשנת 1999? עד היום מסרבת ישראל למסור לממשלת לבנון, ואפילו לא לאו"ם או לכוחות הבינלאומיים, מפות מדויקות של שדות המוקשים. האם מישהו מכיר, זוכר או מזכיר את רבבות הלבנונים אשר קיפחו את חייהם בדריכה על מוקשים שישראל זרעה בדרום לבנון? האם זו סוגייה שעולה כיום? והאם מדובר על מציאת פתרון לה בכל משא ומתן, הסכם שביתת נשק, פריסת כוחות בינלאומיים או כל הסדר עתידי? האם זהו עדיין שטח כבוש בדרום לבנון או האם זה שטח משוחרר? האם חוות שבעה הן הסוגייה או התירוץ?

הלבנונים שגרים והולכים באזורים של שדות המוקשים מכירים את הסוגייה הזאת היטב. מבחינתם, שדות מוקשים הם קרוב המשפחה או השכן שהתפוצץ והחריד את מנוחתם בצהרי היום, וגם העז או הכלב של השכן, שאיבריהם רוסקו לאחר שדרכו על מוקש והתפוצצו. מזלם של החתולים הבאים לרחרח את הבשר לאחר הפיצוץ, שהם קלים מכדי להפעיל מוקש זרוע באדמה.

ממשלת לבנון לא שחררה עדרי בקר בשדות המוקשים של דרום המדינה. גם האו"ם לא עשה זאת, וגם לא ישראל.

הסכם הפסקת אש ללא תוחלת חיים

אנליסטים ישראלים מדברים על מלחמה נוספת בצפון, ואפילו בקיץ הקרוב. החשש הזה מציאותי ואולי הכרחי אם הסכם הפסקת האש אינו מלווה בהסכמים המכבדים את ריבונותה של לבנון, את חיי האדם הלבנוני והעם הלבנוני, ואינו מתייחס לסוגיות הבלתי פתורות שהעליתי במאמר זה. הגם שישראל ממשיכה להפר בפומבי את הסכם הפסקת האש השכם וערב, בהמשך גיחות של מטוסי קרב בשמי לבנון, באין מפריע וללא אמירה בינלאומית ברורה ואמיצה, ובהפרת הריבונות של לבנון על המים הטריטוריאליים, וכל זאת ללא שום התנגדות נחרצת של ממשלת לבנון ודרישה לסנקציות בינלאומיות.

מקאנה עד בית חאנון

לסיום אני רוצה להתייחס לנאומו של ג’ון בולטון, שגריר ארה"ב באו"ם, בדיון על מלחמת לבנון השנייה. בולטון אמר: "אי-אפשר להשוות בין דם ישראלי לדם לבנוני." כששמעתי את זה חשבתי לתומי, ולמרות ההכרות שלי עם מדיניות ארה"ב והמערב בסוגיית הסכסוך הערבי-ישראלי, כי אמירתו הגזענית המזעזעת של בולטון תעשה רעש גדול, ותוביל להתנערות ואפילו לפיטוריו או להתפטרותו מהתפקיד. אבל לא. לא התנערות ולא התפטרות ולא פיטורים. האמירה נאמרה, התקבלה ולוותה בהסכמה-בשתיקה.

אני חושב כי אמירה זו מסכמת את מהות הסכסוך במזרח התיכון ואת מדיניות המערב ביחס אליו. דם ערבי, חיי אדם ערבי ומוות ערבי שווים פחות. זוהי מדיניותה של ארה"ב באזור, ושל שותפיה ושליחיה מבין מנהיגי ערב ושאר מדינות המערב, בשינויים קלים כאלה ואחרים.

זהו החוט המקשר בין עזה לביירות, ובין עיראק לסוריה, ובין המפרץ למאוריטניה.

העם הערבי, שלא כמו שליטיו הנתמכים ומתוחזקים ע"י המערב, ובראשו ארה"ב, רואה, מרגיש ומשלם את המחיר של הדואליות הזאת. הוא רואה את הסטנדרטים הכפולים והמוסר הכפול של מנהיגי העולם בהתייחס לסוגייה הערבית-ישראלית.
הרשו לי לתאר אנקדוטה נוספת.

בתוכנית החדשות "היום שהיה" בערוץ 10 הישראלי, המוגשת על-ידי העיתונאי המצוין גיא זוהר, דווח כי סקר שנערך בגרמניה גילה כי 12% מהגרמנים מאמינים כי הם עם נעלה. מתוך זעזוע מן התוצאות יצאה "היום שהיה" לבדוק מה חושבים היהודים בישראל על עצמם. תוצאות הבדיקה הראו כי שליש מהיהודים בישראל מאמינים כי הם עם נעלה. (ציטוט מערוץ 10)

כשם שזהו המפתח למלחמה הבאה, זהו גם המפתח למניעת המלחמה הבאה. עיסוק פתוח, אמיץ והוגן בסוגיות אלה עשוי למנוע את המלחמה הבאה ואת תוצאותיה, בדיוק כפי שהתכחשות לאמת עלולה להוביל למלחמה הבאה ולזוועותיה.

נדמה לי שחיבור זה עונה על הקשר בין האירועים השונים, בין חטיפת החייל בעזה לבין חטיפת שני החיילים בצפון. הוא מחבר בין לבנון ובין כל מקום אחר במדינות ערב.

הרצון של ממשלת ישראל, בתמיכת המערב, להפריד בין הסוגיות והאירועים היא משאלה שלא תתגשם. אפילו העם בישראל אינו עושה את ההפרדה הזאת ואינו מאמין כי ניתן לעשותה. הציפייה שיציאה מדרום לבנון לא תהיה קשורה למתרחש בפלסטין, ושיציאה מעזה תוליד שקט, ללא קשר למתרחש בגדה המערבית, או שמה שקורה בג’נין לא קשור למתרחש בשכם או בחברון, ומה שקורה בקאסבה של שכם אינו קשור למה שקורה במחנות הפליטים שמסביב לשכם.

כבר נאמר כי ציפייה זו אינה ריאלית ואינה מעשית, אך אשרי המאמין. הפרדה זו אינה מועילה ולא תניב שום תוצאה. הפסקת הלחימה בגבול הלבנון קשורה להפסקת הלחימה ולהשגת שלום עם עזה, וזו קשורה לגדה וזו קשורה לביירות וזו קשורה לרמת הגולן. מה שדרוש הוא שינוי מהותי של דפוסי חשיבה ולא שינוי טקטיקה או מדיניות נקודתית.

לממשלת ישראל ולשותפותיה יש אינטרס להפריד בין הסוגיות באופן מלאכותי, אבל ברור כי לערבים אין אינטרס כזה, אלא להיפך. הם, הערבים, תופסים את עוצמתם ואת כוחם בראיית המשותף ובאיחוד ביניהם, ולא בהפרדה. אבל לנו כערבים אני אומר כי כל עוד ערך חיינו לא יזכה לכבוד מבית, אצל מנהיגינו, הוא לא יזכה לכבוד אצל אחרים.

הרשו לי לסיים בנימה אופטימית ובניצוץ של תקווה, ולהתייחס לנווה שלום, המקום שבו אני חי ומגדל את ילדי, המקום שבו אני עובד ובמסר שלו אני מאמין. אני יכול להעיד בגאווה כי כאן הצלחנו לגבש דפוס חשיבה שונה במהותו ובהתייחסותו לבני אדם אשר הם, כפרטים, כקבוצות לאומיות ותרבותיות וכחברה אנושית בכלל. אצלנו דם שווה דם שווה דם.