כמה מילים על המלחמה

כתישה:
1. כתיתה, שחיקה לפרורים קטנים.
2. הכאה, מהלומה, כתישת עצמות, כינוי למכות ולמהלומות, התכתשות, כתישת מים, עשית דבר שאין בו תועלת, טחינת קמח טחון (מילון אבן שושן)

נראה שכבר נאמר הכל על המלחמה, אנחנו נגד ונעשה כל שביכולתנו לעצור אותה. עוד לא נאמר מספיק על החברה שלנו: על הקונסנזוס ששוב התעורר מרבצו ושלח מעל ל- 100% מילואימניקים להלחם. לא נאמר מספיק על ההשתקה של קולות המיעוט שנקראים הפעם הזויים, לא רלוונטים, מסוכנים, ובוגדים. לא נאמר מספיק על העליהום שעושים לאזרחים הפלסטינים. יש הרגשה שששים כמוצאים שלל רב כשגם הם בין הנפגעים- עוד הוכחה שהאויב לא מוסרי, אכזר ובוגדני ושיגידו תודה שהם פה איתנו ולא באחת ממדינות ערב. האזרחים הפלסטינים יכולים לדבר רק אם קיימו קודם את הטקס עתיק היומין שנקרא "הגינוי". אף פעם לא שמעתי שמבקשים מישראלי- יהודי לגנות- למשל את הממשלה על ההפצצה בקאנה. אני דוקא רוצה לגנות את הממשלה שקמה כדי לקדם סדר יום חברתי, זו שהבטיחה נסיגה נוספת משטחים כבושים, זו שלא התפארה באלופים שלה אלא באזרחים שעומדים בראשה. אותה אני מגנה, כי זו הממשלה שמנהיגה את המדינה שלי, את המיסים אני משלמת לממשלה בירושלים ולא לנסראללה. אנחנו אמנם רחוקים ממטחי האש אבל כבר התחלנו לקבור את מתנו, חברים, קרובים, ומכרים- משני עברי הגבול.

הגבול שעליו נלחמים שוב הוכיח שהוא חסר משמעות כאשר מאמינים שבצידו השני אין בני אדם עם שמות, עם חלומות, עם פחדים, עם מוסר, עם תחביבים כמו לרכב על אופנועים, לגדל דגים או לנגן על פסנתר. שם ישנם רק אנשים שלא נשמעו לכרוזים, שהחביאו נשק בביתם, שלא התנגדו לחיזבאללה, שהיו במקום הלא נכון בזמן שפצצה חכמה הוטלה על משגר באופן כירורגי- משמע ספק בלתי מעורבים ספק מעורבים, מילה חדשה בלקסיקון של הקיץ הזה. טלפונים של אזרחים מדרום לגבול לדודות בביירות מעידים שלא ניתן לשים גבול ולסגור אותו הרמטית, לא ניתן לסמן שהטובים פה והרעים שם, לא ניתן לטעון שלנו יש זכות לחיים לפני שלהם יש זכות לחיים, ההם והאנחנו כבר מזמן התערבבו, כמו גם העורף והחזית.

מי שבינתיים מפגין נגד המלחמה זה השמאל הלא-ציוני ובאופן מוזר דווקא הוא, שמואשם באוטומטיות, בבגידה, באהבת האוייב, בשנאה עצמית ובעוד האשמות סקסיסטיות שהדף לא סובל, דווקא הוא קורא סיסמאות מורכבות שלא זכורות לי מהמאבקים הקודמים: "בבירות ובקריות ילדות רוצות לחיות".... "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" ואחרות.

באוטו, בדרכנו להפגנה האחרונה הבת שלי בת ה-11 שאלה בשביל מה אנחנו צריכים להפגין. ברור לה שמפגינים נגד המלחמה והיא מכירה בעל פה את כל הססמאות, היא שאלה מה זה עוזר, והאם אי פעם זה עזר, כאשר אמרנו לה שאנחנו רוצים להשמיע קול אחר, כי 90% מהיהודים במדינה בעד המלחמה היא היתה בשוק, מנקודת המבט שלה אנחנו רבים. סיפרנו לה על הפגנת ה-500,000 כדי לזרוע בה ובנו תקוה, אבל היא כבר נרדמה. מזל, זה די מדכא להסביר שהיו צריכים להיהרג כל כך הרבה אנשים כדי שנגיע למספר כזה, יש מעט נחמה במאבק.
הפעם נגמרה לי הבושה כי אני לא מוצאת את הקולקטיב הזה שאליו אני שייכת. הוא הפך חמקמק: האם זו המדינה ששכחה נכה קטוע רגליים בביתו בקרית שמונה? האם זו התקשורת שמדברת אלי במדי א’, האם אלו האמהות של החיילים המורעלים (בכל מקום אחר אם לילד שלך היתה הרעלה, היית לוקחת אותו לטיפול לא?), עם מי אני אמורה להרגיש שייכות? אומרים שהשפה העברית מייצגת תרבות וזהות ומסמנת את הקולקטיב, אבל המלחמה הזו שיבשה את הבנתי, העגה הצבאית שלטת, הכתישה היא כבר לא פעולה שעושים לזיתים או לשום אלא לבני אדם- זו לא השפה שלי. את הבושה החליף הכעס על כך שמשייכים אותי לגזע העליון ועושים בשמי פשעים ומקשים על היכולת שלי להיות יהודיה-ערביה, ולבנות לילדי בית במזרח התיכון.

התחלתי את הכתבה הזו במשפט שאנחנו עושים כל שביכולתנו לעצור את המלחמה, אבל כמובן שזה לא נכון, אפשר להחזיר את תעודות הזהות במחאה, אפשר לעבור את הגבול כמגנים אנושיים, אפשר להפסיק לשלם מיסים, וצריך להמשיך להגיד את האמת בפנים- יש עם מי לדבר, יש פרטנר בצד השני, החמאס החיזבאללה, סוריה, לבנון ואירן- עם כולם אפשר לקיים משא ומתן.

שמתם לב, אין לנו משהו נגד העם הלבנוני, המלחמות של העת החדשה הפכו מאוד אישיות, ארה"ב יצאה למלחמה נגד בן לאדן, ישראל נסתה לתפוס את ערפאת, אחר כך ארה"ב יצאה לעוד מלחמה נגד סדאם חוסיין, ועכשיו ישראל יצאה למלחמה נגד נסראללה. מתקבל הרושם שאם נביא את ראשו על מגש או על כידון ארוך וחד(בתנאי שנמחק את החיוך מעל פניו), נהיה מסופקים והכל יגמר. אם האויב היה מדבר כך על ראשו של אולמרט, על לבו הפועם של פרץ, או על עיניו של בוש, הינו אומרים שהאויב ברברי, טרוריסט ואכזר. אבל לנו מותר, אנחנו מדברים בשם התרבות, המוסר, הנאורות, וכמובן הדמוקרטיה, אותה מילת קסם שמצדיקה הרבה אלימות.

המלחמה בצפון מנסה לטשטש אותנו כדי שלא נשים לב שההרג בדרום ממשיך. בשבוע הראשון של המלחמה צה"ל הרג יותר פלסטינים מאשר לבנונים, אבל מישהו אמר שלא צריך לספור את המתים, אילו מתים לא לספור? אני כבר מתבלבלת. לאדנות ולהתנשאות שלנו אין קץ- הבוקר ישראל חטפה עוד מנהיגים נבחרים של החמאס, מנהיגים שנבחרו בבחירות מופתיות, שצוות פקחים בין לאומי -מערבי לא מצא בהן דופי. בחירות שלא היו לרוחנו ולרוחו של המערב כולו אז קראנו לנבחרים טרורטסטים- מילת קסם שכאשר משתמשים בה לא צריכים אחר כך להסביר כלום, לא צריך לדבר עם האויב, לא צריך לנסות להבין מה הוא רוצה, הם טרורטסטים וזהו. מה הינו אומרים אם המערב היה מחרים את הבחירות שלנו בזמנו, כשבחרנו בשרון לראש ממשלה בעוד שועדת כהן הממלכתית (לא הגויים בהאג) הכריזה שעליו להתפטר מתפקידו כשר הביטחון כי ראו בו אחראי לאי מניעה של טבח? היינו אומרים שכולם אנטישמים ושבמזרח התיכון מבינים רק כוח. עוד ביטוי קסום- הרי גם אנחנו במזרח התיכון אבל כשאומרים את המשפט הזה מתכוונים תמיד לערבים, עלינו נאמר שלא היתה לנו ברירה, הם התחילו, אנחנו רק מגינים על העורף. גם אני עורף ואני אומרת לא תודה, בסרט הזה כבר היינו!